ארבעה חודשים ויותר על תוך המלחמה בעזה מתברר עד כמה מצבה של ישראל עגום: צפייה בערוצי טלוויזיה הישראלית מלמדת כי העיסוק הוא בשלושה נושאים עיקריים: מצב הלחימה בקרב, התמודדות עם השכול ומצוקת בני הערובה (גם אלו שחזרו מהשבי) ומשפחותיהם ופטפטת אינסופית על "היום שאחרי". לגבי הנושא האחרון מספר נעלמים מרכזיים: לא ברור מתי יגיע "היום שאחרי". ברור שממשלת ישראל הנוכחית לא תכריז על סיום המלחמה כי המשמעות היא שקיצה של הקואליציה הנוכחית יחושב לאחור. נכון, יש לבנימין נתניהו 64 חברים בקואליציה. בפועל, מעולם לא ראיתי רוב קואלציוני משותק כמו זה הנוכחי. בוודאי לא בכל מה שקשור ל"יום שאחרי". אין מושג מה רוצים לראות בעזה ואם יש, לא מספרים לישראלים. זו לא מנהיגות, שאחד מתפקידיה להציג חזון. בקיצור, ועל-מנת לא לעייף את הקוראים, הכל תקוע. ארבעה חודשים אחרי ויותר אחרי השבת הארורה, ברור שנתניהו לא יכול להנהיג. הופעותיו הפומביות חלולות. איני מומחה לשפת גוף. אני מקשיב רק לתכנים. אין בהם דבר מלבד סיסמאות כמו "מיטוט חמאס" ועכשיו "ניצחון מוחלט". כל זאת, מבלי להסביר מהו ניצחון מוחלט, כזה שחייב להיות בשלושה מכלולים לפחות: צבאי, מדיני ואזרחי. פרשנות לפי בית הלל תדון אותו לכף זכות ותאמר שהמילים הגבוהות נועדו לדרבן את הלוחמים בחזית. לגיטימי, אך מיותר. המוטיבציה להרוג את האויב עדיין גבוהה. חרף השחיקה, העייפות, אובדן חברים שנפלו בקרב והגעגועים לחיים של פעם. לבית. לאישה. לילדים. להורים. ארבעה חודשים אחרי, ברור גם שישראל לא שולטת בנעשה במשא-ומתן להחזרת החטופים. אם היא שולטת, הרי שהיא כשלה כישלון חרוץ להשיב את כולם הביתה עד עתה. אם היא לא שולטת, הרי שמי שקובע את הקצב והתנאים היא חמאס, ולתנועה לא אצה הדרך. הסיסמאות הישראליות כי "סינואר מתרוצץ ממנהרה למנהרה" אולי נכונות ואולי לא. גם הדיווחים על היותו מנותק קשר הם כנראה תוצר של מודיעין עדכני. כל אלו אינם מתורגמים כרגע לסימני כניעה של חמאס במהלך המשא-ומתן לשחרור בני הערובה. סינואר מנהל את המשא-ומתן על בסיס גישת "משחק סכום אפס": הוא רוצה הכל ואינו רוצה לתת לישראל כלום. זו עמדת פתיחה הגיונית בכל משא-ומתן. יש רק בעיה אחת: אנחנו לא בנקודת הפתיחה ולא הצלחנו - ישראל כמדינה - לגרום לסינואר לסגת מעמדותיו. אני מחזיר אתכם שוב לסיסמאות: רק לחץ צבאי יביא את סינואר לשנות את דעתו. האמנם? במילים אחרות, זהו פלונטר שישראל מתקשה לצאת ממנו, כל עוד ההנהגה הנוכחית מובילה את המערכה, תחת תכתיבים אמריקניים ברורים. השאלה אם לקיים בחירות או לא בזמן מלחמה כבר נדונה בלא מעט פורומים ציבוריים. בנקודת הזמן הזו נדמה כי העם בישראל לא רק שאינו מאמין ברובו לממשלה הנוכחית וליכולתה לייצר מציאות חדשה (תביטו שוב בכל הסקרים). העם גם לא מאמין ביכולתה של הממשלה הנוכחית לספק פתרונות לרבבות של מפונים מבתיהם מאז אוקטובר 2023 - בדרום ובצפון. זוהי, לדאבון הלב, תמונת ניצחון תודעתי של האויב. ישראלים הפכו לפליטים בארצם ורצועות ביטחון התקבעו בפועל-בדרום ובצפון - הן בתוך מדינת ישראל ולא בשטח האויב. בחירות לכנסת בהקדם האפשרי מחויבות המציאות עכשיו ולו משום שישראל כרגע תקועה עם ממשלה בעלת סמכות, אך נעדרת יכולת להנהיג באמת. כל זה מבלי לומר מילה על דירוג האשראי של ישראל שירד - לראשונה מאז קום המדינה - ולהצעת החוק שתכליתה להאריך את השירות הצבאי למי שנלחם. ומי שלא נלחם עד היום גם לא יחויב להתגייס בעתיד. ככה לא בונים עם. ככה מפלגים אותו. קווי השסע וההבדלים הזהותיים חדים וברורים בחורף 2024 כפי שלא היו מעולם. יש מי שאחראי לזה ודואג לזה. זה לבד מספיק על-מנת להצדיק בחירות שיביאו הנהגה חדשה. מחברת. מקרבת. קשובה לעם.