שלוש תעודות הוקרה, בזכות!

אני משתפת אתכם רעיי בשמחותיי. לאחרונה זכיתי בשלושה טקסים שקיימו לכבודי ופורסמו ברבים, בהם זכיתי בשלוש תעודות הוקרה מגופים שונים: האחד, מטעם "המפעל להכשרת ילדי ישראל" (מל"י), הדואג לילדים ממשפחות מצוקה עד צאתם לצבא (ואף לעיתים אחרי). במפעל מבורך זה, אותו הקימה בשנת 1941 הגב' רחה פריאר ז"ל, מייסדת עליית הנוער ו"כלת פרס ישראל" לשנת 1981, התנדבתי במשך 38 שנים ואף שימשתי בו כחברת הוועד המנהל. בטקס צנוע וחגיגי, בו השתתפו כל חברי הוועד המנהל, חברי ועדת ביקורת, חברי ההנהלה וצוות משרד המפעל להכשרת ילדי ישראל, חגגנו את פרישתי. הוכנו מטעמים לכולנו ביד רחבה, נאמרו דברי שבח, צולמו צילומים עם תעודת ההוקרה ואף קיבלתי מהם מתנה נאה. היה מרגש. השני, מטעם המוזאון למורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות, בהמלצתו של פרופ' יוסף טובי. ערב ההוקרה נערך עבור עשרות שנים של התנדבותי למען מוסדות וארגונים שונים בארץ ואנשים פרטיים. בני, עו"ד אודי חמד, ונכדיי - תומר ודניאל, ישבו לצדי כשעיניהם נוצצות מגאווה. נדהמתי לראות מאות אנשים שבאו מכל קצות הארץ באוטובוסים וברכבים פרטיים ומילאו עד אפס מקום את האודיטוריום הגדול והיפה של המוזאון! מנהל המוזאון, חנניה קורש, ניצח על האירוע בנעימות כאילו קיבל אורחים לביתו. מרצים מהמדרגה הראשונה שבעדת התימנים שבו את לב הקהל. המרצים היו: איש הרוח והמשורר טוביה סולמי; ד"ר דני בר-מעוז ומנהל המוזאון חנניה קורש. כב' הרב ישראל גליס ירד מהרי ירושלים עדי העיר רחובות וכיבד אותי בנוכחותו על הבמה. ארבעת המרצים היו מרתקים וזכו למחיאות כפיים רמות וממושכות. חברי "להקת הכליזמרים הירושלמית", אחינו ילידי רוסיה, שהבאתי עמי מירושלים והמלווה אותי בכל ערבי התרבות שאני מארגנת, הנעימה את הערב במנגינותיה. גם שירי ארץ ישראל נוגנו, כשהקהל מצטרף ומלווה בשירה את הלהקה. בראשה עמד לב סמוגורז'בסקי בקלרינט, נחום לובובסקי באקורדיון, יעקב אנטין בכינור ונוסף עוד חבר, והפעם ישראלי, איתי אמיר שניגן בקונטרבס. רעדתי מהתרגשות. השלישי, מטעם מוזאון "יוסף באו" בתל אביב, עבור תרומתי למען החברה והתרבות. זכו בפרס זה באותו ערב גם חבריי: עמנואל בן סבו, אסתר קניאל דגן ואשר וינשטיין. כל אחד אס בפני עצמו!

ומי זה יוסף באו שעל שמו קרוי המוזאון?

ובכן, יוסף באו הוא ניצול שואה, צייר, חלוץ האנימציה בישראל, מאייר, סופר, פרסומאי, מו"ל וחוקר השפה העברית, זוכה אות "המציל היהודי" מטעם ארגון בני ברית העולמי, עבד ב"מוסד" הישראלי... ועוד אגדות רבות סיפרו עליו בנותיו המקסימות, צלילה והדסה, המנהלות את המוזאון הצנוע על שמו אחרי מותו. אני מרגישה חובה נעימה לספר לכם בהזדמנות קרובה, על האיש המופלא "יוסף", שכשמו כן הוא, שהוסיף לנו דעת ואף הומור, שמצאו ביטויים במוצגים ובספריו הרבים המוצגים במוזאון. כמו-כן, אצורה בסיפור חייו של יוסף, ההיסטוריה של העם היהודי ורומן נפלא שנרקם בינו לבין רעייתו, שאף סופר ב"רשימת שינדלר".

ה"אני מאמין" שלי

כשהגיע תורי לשאת את נאום ה"אני מאמין" שלי, הייתי חייבת בטרם אקרא מהדף את נאומי, לספר לנוכחים שמילאו את מקומות הישיבה בבית באו שהיחס לזולת וההתנדבות בנפש חפצה למי שזקוק, באו לי מחינוכה של אמי המנוחה, חנה סיאני. למרות דלותה, הייתה מסייעת ועוזרת לנזקק כפי יכולתה. מעבודתה, כעוזרת בית בביתם של ד"ר ג'ורג' ואמילי הלפרין במשך שנים רבות, דאגה להאכיל ולהלביש את יצחוק, ניצול שואה זקן מהונגריה, ערירי ובודד שגר בחצרנו, ולחלוק עמו את מזוננו. ראיתי בכך דוגמה אנושית יפה ומכבדת, וכך אני נוהגת מאז ילדותי, דבר הגורם לי סיפוק רב ושמחה. וזו לשון הנאום שלי: היום, אני עומדת לפניכם, כדי לחלוק עמכם את "אני מאמין" שלי. אמונה, הקושרת אותנו יחדיו במארג החיים, האהבה והמטרה. האמונה שלי מאמצת את יופייה של האנושות ומדגישה את המחויבות של כל אחת ואחד מאתנו, לעשיית טוב לחברה ולקהילה הישראלית שלנו. כמאמר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". בליבת ההוויה שלי, נמצאת האהבה העמוקה לחיים עצמם. ואף כי דילגתי מעל מהמורות רבות בחיי, אני מכירה במתנת החיים הנפלאה הזאת שזכיתי מבורא עולם ולא נותנת לעברי ליטול, ולו במעט, מהשמחה שבחיים, מהעשייה, מקבלת הטוב ומההתנדבות, וכפי שכתוב בשירת דבורה: "המתנדבים בעם ברכו ה'." אהבתנו לאנושות, היא הכוח הקושר אותנו יחד, כמשפחה גלובלית אחת. הרצון המתמיד לעשות טוב לאחרים, הוא אבן הפינה של האמונה שלנו. מעשי החסד, קטנים כגדולים, יוצרים שטיח ארוג בחוטים של רצון טוב. והאהבה לחברה הישראלית שלנו, היא קשר שחורג מעבר לגאוגרפיה; זוהי רוח משותפת המתעלה על הזמן. אני מרגישה מחויבות לשגשוג הקהילה שלנו, לחלומות ולשאיפות של כל אחת ואחד מאתנו. הבה נעבוד יד ביד כדי לבנות חברה המשקפת את ערכי הצדק, החדשנות והחוסן. חברה שבה כל פרט מוסמך לתרום את מתנותיו הייחודיות לשיפורו של הכלל, ובעיניי, עד כמה וכמה הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח. תרומתם של אלה לחברה, היא ייחודית. זו הסיבה שאני יוזמת כל שנה בחג החנוכה, את טקס "פרס האור" למשוררת או משורר, סופרת או סופר, לחוקרת ספרות או חוקר ספרות, שעלו ארצה מכל קהילות ישראל, וגם אלה שנולדו בארץ. כולם כאחד הצטיינו בכתיבתם ובמחקריהם ואף נתנו מאורם לקהילה בהתנדבות! בערב מכובד זה, שהוא מלא באהבה ושמחה, אני מאירה בזרקור גדול את הזוכים ואת תנובתם הספרותית והמחקרית קבל עם ועדה. הזוכים מקבלים מידי תעודת הוקרה, החתומה על-ידי ראש אגודת הסופרים בישראל, ראש המועצה הציונית, נציג עיריית ירושלים ואני. טקס "פרס האור" הוא מפעל חיי. אחרי עשרים שנה הוצאתי לאור ספר הנקרא: "על סופרים ואור", בו צוינו כל כלות וחתני האור, תולדות חייהם ותמונתם, מספר עמודים מיצירותיהם, סיפור אישי שלהם, חף משירה ופרוזה, מקאמה שנכתבה לכבוד כל אחת ואחד מהם ותמונות של הזוכים שצולמו בטקס "פרס האור". השנה, תודה לאל, חגגתי 31 שנים לקיומו של טקס "פרס האור" ויש בדעתי להוציא לאור את הספר: "על סופרים ואור" חלק שני, בו יצוינו כל כלות וחתני האור בעשר השנים האחרונות. ולסיכום, אהבתי לעם היהודי, היא חיבור למארג עשיר של היסטוריה, תרבות ומסורת. זוהי הכרה בכוח המתמשך שנשא את הקהילה שלנו דרך ניסיונות וניצחונות. הבה נוקיר את מורשתנו, נשאב השראה מהעבר המשותף שלנו ונישא את לפיד תרבותנו קדימה, בגאווה וביראת כבוד. חברים, שנזכה לשמחות גם בימים עצובים אלה. בל נשכח שאנו בני עם מיוחד הקם על רגליו כעוף החול ומנצח למרות כל האירועים הקשים הפוקדים אותו לאורך כל הדורות. ביחד ננצח, וביחד נשמח!