רשומון חיים

שלושה שערים יש בספר הביוגרפי הזה "שירים מכר ההיתוך" מאת שושנה פיינגולד ויג, "בינתי, מידלה", "אוסף פרדות" ו"תיבה זוגית", שהוא נרטיב של רשומון אישי ולאומי המתעד את פגישת הוריה, כהתאהבות ראשונית של עיניים הפוגשות אלה את אלה ליד דוכן מוכר הפלאפל בעיר המעברה מגדל אשקלון. סיפור חיים שמתחיל מחד מהגירה של הוריה לארץ ומסתיים בהגירת בתה ונכדתה פטל לארץ מוצאו של הסבא יצחק ז"ל. פתיחה וסיום מעגליים של סיפור חיים. זה רשומון טבעי המספר את קורותיה של משפחה: מהדור הראשון ועד לדור החמישי. מאידך-גיסא, מלחמות קיום הישרדותי של מדינה צעירה הלומדת לחיות בארץ שהובטחה לה מאבי האומה אברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" והיא ניתנה אחרי קורבן גדול שישה מיליון יהודים שנרצחו בשל מוצאם היהודי בשואת יהודי אירופה. מאז מהגרי ארצות העולם שחיים בהבטחה האלוהית הזאת נלחמים על חייהם. הארץ המובטחת מוקפת אויבים שבאים לכלותינו כל יום שעה, שעה. סיר הלחץ המבעבע באותם ימים, מכיל בתוכו בליל של רגשות. שירים נולדים מאכפתיות, מאהבה, מגעגוע אל מה שהיה. מעוצמת רגשות אדירה שיכולה להכיל את התקווה להתחדשות, את האמונה להיוולד מחדש. השירים הם זרעים של אהבה שעם השנים נובטים באדמה והופכים לחיוכים מחבקי משפחה בארץ ובעולם. תהיתי בלבי על שום מה נבחרה כותרת זו של הספר לא מכור אלא "מכר ההיתוך" של פולין העשנה ממחנות השמדה וטוניסיה? את התשובה לשאלתי מצאתי בסוף הספר. כַּר הַהִתוּךְ בְּסוֹף הַיּוֹם בְּמִטָתִי אֲנִי הַיַּלְּדָה שֶל הוֹרַי אֵלֶה שֶבָאוּ מִשְּתֵי מוֹלָדוֹת כַר הַיַּלְּדוּת שֶלִי, הֵם צָפִים מִשְּנֵי הַקְּצָווֹת מִמִזְּרָח וּמִמַעֲרָב טוּנִיסְּיָה וּפוֹלָנִיָּה אִמָא קוֹלַעַת לִי צַמָה לֹא זוֹכֶרֶת מָתַי גָזְּרָה לִי הַכֹל אַבָא עוֹמֵד עִם מַצְּלֵמָה רוֹצֶה לְּצַלֵם אֶת הַפֶלֶא יַלְּדָה צַבָרִית עוֹמֶדֶת לְּיַד חֲפָצִים שֶלֹּא נִשְּאַר מֵהֶם זֵכֶר וּבוֹכָה אֶל כַּר הַהִתוּךְ כר ההיתוך, הוא אותו כר משפחתי בו נולדו ילדים לזוג הורים אוהב בארץ המולדת ישראל. בה קבעו את ביתם לאחר שפרעו בהם וכמעט הביאו לכליה בארצות מוצאם. החיבור הזה הוא ביטוי מטאפורי לדרך בה מתפתחות חברות הטרוגניות, בהן אנשים מרקעים תרבותיים ודתיים שונים משתלבים יחד ומצמצמים את מאפייניהם התרבותיים המקוריים לכדי יצירת חברה אחידה תרבותית ויש יופי ייחודי במשפחתיות הזאת - מזרח-טוניסיה ומערב-פולין מצאו ביחד שפה משותפת ויצרו תא משפחתי מהדהד של קיבוץ גלויות. אותו "כר היתוך" המצוי ב" הַיּוֹם בְּמִטָתִי / אֲנִי הַיַּלְּדָה שֶל הוֹרַי / אֵלֶה שֶבָאוּ מִשְּתֵי מוֹלָדוֹת / כַר הַיַּלְּדוּת שֶלִי", מיטה וכר עליהם כותבת הדוברת מייצגים את המהות האישית שלה. יצוע מוגן ויציב. השיר הזה הוא הזמנה לטייל בשבילי השירים, במשעולי המטאפורות המציירות לעיני הקוראים אימאז'ים קטנים של חוויות מספרות. תמונות חיים קטנות שנוגעות בזיכרונות ילדות, בגרות ואימהות מתפרצת בחוויה דורית. ציור העטיפה של מזל קוטי "סברס" די מתכתב עם השירים מ"כר ההיתוך". "סברס" הוא כינוי לילדים שנולדו בארץ, 'צַבָּר', שחזותו העוקצנית והמחוספסת אינה מעידה על פנימיותו. אהבתי מאוד את שערי הספר. השער הראשון "בִּינְתִּי, מֶיְדָלֶ'ה". מכיל בתוכו ילדות יציבה ומוגנת שיש בה חיבור שורשי אוהב של יהודיה מטוניסיה ויהודי מפולין, שנקשרו בעבותות של אהבה והביאו לעולם שלושה ילדים: את טוביה האח הבכור שבתודעת הארץ ובתודעת הדוברת יישאר צעיר לנצח, פרח שנקטף באיבו בפעילות מבצעית בשירותו הצבאי. הנסיכה של הבית זכתה לשני כינויי חיבה בשתי שפות שהתאהבו זו בזו הערבית הטוניסאית והאידיש מפולין. אימה קראה לה "בינתי" ואביה קרא לה "מיידלה" ילדה קטנה. והאח ניר בן הזקונים שאגר לתוכו את הכאב המשפחתי כמו הדוברת. "מַהִי שְׂפָתִי / הִיא עִבְרִית / עִבְרִית חֲנוּקָה / מִדְּמָעוֹת מְלוּחוֹת, / עִבְרִית מְרֻסֶּקֶת /עִבְרִית מְהַגְּרִים /אַף פַּעַם לֹא מַסְפִּיק טוֹבָה /לִהְיוֹת מֶלַח הָאָרֶץ." (עמ' 13). "מלח הארץ", הוא תואר שאנשים נותנים לאדם בעל שורשים עמוקים בארצו ובאדמתו, שיכול לשמש מופת בתרומתו לחברה ובנכונותו להירתם למשימות לאומיות וחברתיות. "עִבְרִית מְרֻסֶּקֶת/עִבְרִית מְהַגְּרִים", היא עברית שהעזה לדבר את שפתה, עברית משובשת וגם אם היה קשה לה, היא למדה לדבר כמו בני הארץ שנולדו בה, לדבר עברית. העברית המשובשת של הוריה הייתה מתובלת בתבליני אהבה. אלה הוסיפו למשפחתיות הקטנה צבעי רגש שהתפתחו לאט-לאט והפכו לצבעים של מלח הארץ. בניגוד לחוויה מהילדות שנצרבה בזיכרון, אני יכולה לכתוב בוודאות שתרומת הדוברת במעשיה התרבותיים, בעיר שהיא מתגוררת בה כיום, הפכו אותה ל"מלח הארץ". יצחק ורבקה בַּכְּפוֹר הַסִּיבִּירִי אָבִי נָדַד כְּמוֹ יִצְחָק הַשֶּׂה לָעוֹלָה וְהָאֵשׁ לֹא הִרְפְּתָה לִשְׁנִיָּה. כָּל חַיָּיו הַחַיִּים בָּעֲרוּ בּוֹ כְּבִבְרִיחַת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה. יִצְחָק לֹא פָּגַע בַּמַּלְאָךְ וְלֹא רָאָה אֶת הַדֶּרֶךְ מֵהַר הַמּוֹרִיָּה עַד אֲשֶׁר בָּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָרְחוֹקָה וְכָאן פָּגַשׁ בְּרִבְקָה. רִבְקָה בַּעֲלַת הָעוֹר הַצַּח וְהַצַּמָּה הָאֲרֻכָּה הִמְתִּיקָה אֶת הַצָּמָא לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ מֵאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ מִגְּבוּל מִדְבַּר אַפְרִיקָה. מִנְּהַר הַסָּהָרָה הַחוֹלִי הִיא עָלְתָה לָאָרֶץ כְּדֵי לִפְגֹּשׁ אֶת אָבִי לִמְהֹל אֶת אַדְמַת הָאָרֶץ בְּדָמָם." (עמ' 14) אָבִי נָדַד כְּמו /יצְחָק הַשֶּׂה לָעוֹלָה" יצחק שכמעט הוקרב במקום השה לעולה, היה מבחן האמונה של אברהם אביו. יצחק אביה של הדוברת נדד בחייו מפולין ליערות השלג של סיביר, כשאש החיים בוערת בו. בניגוד לסיפור השידוך המקראי בין יצחק לרבקה, כאן בארץ ישראל נפגשו הוריה והתאהבו זה בזו. יש האומרים שזה 'מכתוב' בשמות המקראיים ויש הטוענים שסיפור האהבה הזה הוא המשכו של הסיפור המקראי המסתיר רגשות, וכאן במציאות חייה של הדוברת היא כותבת בחופשיות על רגשותיה ורגשות הוריה. "אִמִּי אָהֲבָה אֶת אָבִי אַהֲבַת נְעוּרִים/ וְהוּא הִמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב אוֹתָהּ אַהֲבַת חַיִּים" (עמ' 16). ובשיר אחר " הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה / אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית / אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּטוּנִיסָאִית" (עמ' 28).

צבעוניות מטאפורית

הרשומון מבליט את רגעי העצב והכאב בשער השני "אוסף פרידות". " בִּינְתִּי, בִּינְתִּי / מֶיְדָּלֶ'ה מֶיְדָּלֶ'ה / רָצָה בְּיַעֲרוֹת גֶּשֶׁם / וּבוֹכָה בּוֹכָה" (עמ'35) ובשיר אחר" אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה זָהָב מְשֻׁבָּח / אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ" (עמ' 39). מותו של טוביה בצבא הכניס את המשפחה להגדרה אחרת - משפחה שכולה, ואת הדוברת להתחבטויות ולבטים במצב החדש, מהי אחות שכולה? מה זה המושג הזה שמקפיא את איברי הגוף והנשמה מבלי יכולת לנשום? "כְּשֶׁהִתְיַתַּמְתִּי / מֵאֵם וְגַם מֵאָב / שָׁאֲלָה אוֹתִי חַנָּה / מָה יוֹתֵר קָשֶׁה / וְעָנִיתִי: לִהְיוֹת אָח שַׁכּוּל" (עמ' 67). המוות הפתאומי הזה והצער והסבל שבאו אחריו הביאו פולש זר שקינן בגוף האם, הסרטן שייסר אותה ולקח אותה מאהוביה. כשפרדות באות באופן לא צפוי מבינה הדוברת את חיי אימה ואת חייו הקצרים של אחיה המת " וְּאַתְּ אִמִי, סִלְּחִי לִי/ אֲנִי יוֹדַעַת - /הַחַיִּים הֵם אֹסֶף שְּבָרִים / וְּ אָנוּ, אֹסֶף פְּרֵדוֹת." (עמ' 71) בקשת הסליחה מהאם היא השלמה בוגרת עם חֶסֶר ועם יתמות שנכפתה. "עוֹד מְעַט הָרְגָבִים יַעַטְפוּ אוֹתָהּ/.גַּם אָחִי שָׁם. מְלוֹא קוֹמָתוֹ, מֶטֶר תִּשְׁעִים כִּמְעַט." (עמ' 49). נוסטלגיה היא סם החיים שלנו, היא מתרפקת בגעגועים אל עצי הילדות החסונים שלנו, שצימחו ענפים ופוארות ופירות. "וְּאָחִי מִתְּהַפֵךְ,/ מִתְּהַפֵךְ,/ מִתְּהַפֵךְ,/ מִתְּהַפֵךְ, בְּתוֹכִי / וְּאֵין תְּרוּפָה לַמַכָה הַזֹאת / לֹא בְּמִלִים וְּלֹא בְּזִכְּרוֹנוֹת" (עמ' 87). החזרות על הפועל מתהפך באות להדגיש שני מצבים: מצב אחד התהפכות בתוך הבטן של הדוברת, כאילו היא מעניקה לו חיים בשיריה וההתהפכות היא לקראת לידה מחדש. גם אם היא לא רואה אותו פיזית הוא מונכח חזק ועוצמתי בתוכה. המצב השני, הוא המצב הפיזי המביא התהפכות של רכב צבאי והיא חווה את פעולת ההתהפכות הפיזית יחד עם האח טוביה שמת." (עמ' 87). הצמחייה הטבעית הזאת היא תחנות חייה של הדוברת, האוספת געגועיה וצובעת אותם בהגיגים וכותבת עליהם שירים. במכחול חייה היא צובעת את ציורי מילותיה. הצבעוניות הזאת שיש בה צבעים קודרים לעתים, יש בה גם יופי נדיר ורגעי שמחה מהמטבח של אימה, מהזיכרון של הטיול עם אבא ברחוב, מהחלפת רשמים עם האח הקטן ניר. כל אחד מהם חווה את הגעגועים למשפחה של אבא ושל אימא שעם השנים הלכה והצטמצמה. התבשילים והניחוחות מהמטבח של אימא עדיין מדגדגים בנחיריה של הבת. האוכל של אימא, יש לו טעם משובח לא דומה לשלה, כי המטבח הוא הממלכה של אימא. הטעמים של התבשילים מבצבצים מתוך הזיכרונות כמו טפטופי מי הזהר של סבתא רוזה טהר על עוגיות היו יו שנתבלו במי סוכר ובטיפות של מי ורדים.

אימהות בחוויה דורית

יש מחזוריות נפלאה בספר הזה, המפגיש בשער השלישי "תיבה זוגית" את נשות המשפחה העוצמתיות. העוצמה הנשית מועברת דרך המטבח מסבתא רוזה טהר לבתה רבקה, לנכדה שושנה ולנינה פטל הקטנה שהפכה למהגרת קטנה בארץ ניכר, כמו חזרה לארץ של סבא יצחק, לשורשי הוריו שלא זכה לראותם מאז שהחביאו אותו בעגלת משא. הסבתא רוזה טהר והבת רבקה היו נשים שמרניות, כבודן פנימה. המסורת ואורח החיים הדתי דיברו מתוך נשמתן וליכדו את אנשי הבית סביב שולחן האוכל. התיבולים והסלטים הקצוצים דק דק הובילו לזמירות שבת, זה היה מפגש משפחתי מלכד. התיבה הזוגית שלה היא תא משפחתי מלבב, התמיכה ושיתוף הפעולה הזוגי הולידו בתוכה הקשבה ותמיכה באיש שאיתה. הם הורים לחמישה ילדים, וכשבן מבקש את עזרת אמו ברגעי שבירה האם והבן מרגישים שהם עדים לחוויה של בכי. "הָרֶגַע הוּא דִמְּעָה שְּבִירָה הוּא זְּכוּכִית סְּדוּקָה הוּא קְּרִיאָה שֶל בֵן "בוֹאִי, אִמָא, כַבִי אֶת הָאוֹר הַגַב שֶלִי שָבוּר." וַאֲנִי רוֹצָה לְּהַדְּלִיק אֶת כָל הָאוֹרוֹת שֶתָשוּב הַשֶמֶש" (עמ' 117). בשיר הזה האם משאירה לבן את התקווה, שידע להתמודד עם הקושי. ואיך יידע שהתמודד עמו? השמש תשוב אל חייו ותאיר אותם מבפנים. אני אוהבת את העריכה הלשונית של ציפי הראל, היא נותנת מקום לאהובים שאינם פיזית, אך נוכחים רגשית עמוק בלב ובנפש של הדוברת ובני משפחתה. הציוריות במילים של הדוברת בשירים היא מתנה לכל אוהב שירה ואביא את מזון המשוררת, לכתיבה הייחודית הזאת. מזון של משוררת אֲנִי רוֹצָה לְּהַאֲכִיל אוֹתָךְ רִבַת מֶטָפוֹרוֹת צִמוּקִים שֶל דִמוּיִים אֲנִי רוֹצָה לְּהַלְּבִיש אוֹתָךְ שִמְּלַת כַפְּתוֹרֵי יָרֵחַ אֶת הָאֹפֶק אַרְּחִיב לְּמַעֲנֵךְ אַתְּ צְּרִיכָה לִרְּאוֹת רָחוֹק אֲנִי יְּכוֹלָה לְּהַעֲנִיק לָךְ רַק פֵרוֹת רוּחָנִיִּים כְּשֶאַתְּ מְּבַקֶשֶת מָ רק אֲנִי יְּכוֹלָה לְּהָכִין מָרָק מִסְּמָלִים אֵין לִי כוֹחַ לְּבַשֵל אֲנִי מַתְּחִילָה לִשְּכֹחַ וְּאֶת הַמָנָה הָעִקָרִית אֲנִי רוֹצָה לְּהַגִיש לָךְ בְּמִלִים מָה שֶיִּשָאֵר אַחֲרַי יִהְּיֶה מָה שֶכָתַבְּתִי הַשְּאָר יִמָחֵק זֶה כְּמוֹ בַשִיר הַכֹל אָבָק בָרוּחַ וְּאַתְּ תֵדְּעִי רַק אַהֲבָה מְּנַצַחַת הַכֹל גַם אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶה שֶהֵם בִלְּבוּל נוֹרָאִי וְּאֶרְּצֶה רַק שֶתֹאכְּלִי מִכַפוֹת יָדָיו שֶל הָרוּחַ תִלְּחֲשִי לִי בַסוֹף "תוֹדָה" כְּשֶאֶשְּכַב בֵין אֲבוֹתַי הֲרֵי לֹא אֶחְּיֶה לָנֶצַח לָתֵת לָךְ אֹכֶל הַאֲמִינִי לִי, בִתִי" (עמ' 132-133) הבית של הנשים העוצמתיות הוא המטבח. הממלכה של כל אחת מהן. המטבח מכיל אוכל מנחם שהוא אוכל פיזי עשיר ומתובל בתבליני אהבה. כל אחת מיומנת בתבשיליה. הדוברת רוקחת ריבה מתוקה של מטאפורות, מרחיבה את אופקיה של הבת בצימוקים דימויים, היא תלביש אותה בשמלת כפתורי ירח, שהאור הפנימי של הבת ייפגש עם האור החיצוני של הירח ולבושה יהיה מואר למרחקים." אֶת הָאֹפֶק אַרְּחִיב לְּמַעֲנֵךְ / אַתְּ צְּרִיכָה לִרְּאוֹת רָחוֹק". האם-הדוברת מבשלת מזון רוחני שונה מהמזון של הסבתא והאימא, הוא מזון אחר, המשלב את הפיזי-הרגשי עם הרוחני. המזון הזה הוא התקווה לעתיד, אליו צריך לשאוף ולהגשים חלומות. האם מונה את יכולותיה אֲנִי יְּכוֹלָה לְּהַעֲנִיק לָךְ / רַק פֵרוֹת רוּחָנִיִּים / כְּשֶאַתְּ מְּבַקֶשֶת מָרָק / אֲנִי יְּכוֹלָה לְּהָכִין מָרָק מִסְּמָלִים... וְּאֶת הַמָנָה הָעִקָרִית / אֲנִי רוֹצָה לְּהַגִיש לָךְ / בְּמִלִים". הדוברת מורישה לבתה צוואה רוחנית "וְּאֶרְּצֶה רַק שֶתֹאכְלִי / מִכַפוֹת יָדָיו שֶל הָרוּחַ" הרוח היא האומנות, הכוונה להתפתח ולהגשים את עצמה בכל סוג של אומנות שתרצה הבת. הורים לא חיים לנצח, אך הם מעניקים כלים לחיים לכל אחד ולכל אחת והבחירה נשארת בידי הילדים. הספר הזה, "שירים מכר ההיתוך" הוא נרטיב היסטורי לאומי ואישי, רשומון חיים. נהניתי לטייל בשפת השירה, עצרתי בתמרורי הלב והנשמה לחוות את יופיים של סיפורי החיים, הרגשתי חלק מהם. הפנמתי ואהבתי. ממליצה לכל אדם האוהב לקרוא שירה לטייל בעיניו בספר הזה.