הדמיון בין אסון מירון לבין אסון 7 באוקטובר מעורר חלחלה. ברור שיש הבדלים עצומים – בסיבות, בנסיבות, בתוצאות – אבל יש נקודות דמיון יסודיות שמהן לא ניתן להתעלם. בל"ג בעומר תשפ"א ובשמחת תורה תשפ"ד התנפצו עלינו סערות מושלמות – אירוע הרסני וקטלני, אשר התרחש בשל שרשרת ארוכה של כשלים, ואשר היה נמנע (או לפחות היה הרבה פחות קטלני) אילו רכיב או שניים היו פועלים כשורה. במירון: אם המשטרה הייתה עומדת על מילוי הוראות הבטיחות, אם המועצה האיזורית לא הייתה מתייחסת לקבר הרשב"י כשטח הפקר, אם אמיר אוחנה היה שואל את השאלות הנכונות, אם קובי שבתאי ושמעון לביא לא היו מסתמכים על ניסי העבר, אם הממונים על הבטיחות לא היו מחפפים, אם בנימין נתניהו היה מקדיש תשומת לב לבעיה. בעוטף עזה: אם הייתה ניתנת תשומת לב לאזהרות התצפיתניות, אם הדוח של הנגדת מ-8200 היה מתקבל ברצינות, אם הסימנים המעידים לא היו מתפרשים כתרגיל, אם הייתה הקפדה על כוננות עם שחר, אם מסוקי קרב וטנקים היו מקודמים לגבול, אם הרצי הלוי ורונן בר לא היו מסתמכים על התפיסות הקבועות, אם בנימין נתניהו לא היה שבוי בקונספציה.

"תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו. בתוך גופים ציבוריים, ברשויות שלטוניות ובקרב שליחי ציבור – נבחרים וממונים, שהציבור הפקיד בידיהם את שלומו ואת ביטחונו. תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם. תרבות רעה של העדר משילות ושלטון החוק ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. "מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות והתחמקות ממנה. תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון בל"ג בעומר התשפ"א. 'הכתובת הייתה על הקיר', ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע, וחובה הייתה למונעו". זו לשונם של דבורה ברלינר, שלמה ינאי והרב מרדכי קרליץ בסיכום הדוח. רק תחליפו את "הר מירון בל"ג בעומר התשפ"א" ב"שמחת תורה התשפ"ד" – וקיבלתם הכל בתשעה משפטים. שני האסונות האלה קרו במשמרת של בנימין נתניהו. שניהם נובעים מליקויים בסיסיים וארוכי שנים: חפיפניקיות, הזנחה, ישראבלוף, זלזול בנהלים, התעלמות מסכנה גלויה לעין, דחיינות, חמקנות, בטלנות, ראש קטן. מי שכהונתו כראש הממשלה היא הארוכה ביותר בתולדות המדינה, אחראי גם לגורמים הללו ולא "רק" למחדלים הישירים. ונזכיר את דברי ועדת החקירה: האחריות באה עם הסמכות, אחריותם של הרבים אינה מבטלת את אחריותם של היחידים, מגיע לציבור לא רק מנהיג סביר אלא גם מנהיג ראוי. ועוד הערה אחת, על התגובה המבישה/מגעילה/מקוממת של הליכוד לדוח, לפיה "הממשלה בראשות בנט ולפיד הקימה ועדת חקירה נגד קודמתה בימין הפוליטי, ושחבר מרכזי בוועדה הוא מקורבו של לפיד, שלמה ינאי, שקיבל הצעה ממנו למקום ברשימת יש עתיד לכנסת. זוהי התרסה פוליטית מובהקת לחלוטין". מעבר לכל ואולי לפני הכל, תיאוריית הקונספירציה הזאת היא פשוט שקר מוחלט. תועמלני הליכוד הפיצו אותה כבר לפני שנתיים, וינאי – שאין רבב של פקפוק ביושרו ויושרתו – הבהיר שזה בלוף גמור: "מעולם לא הייתי פעיל פוליטית בשום מפלגה ואין לי כל קשר למפלגת 'יש עתיד' או למפלגה אחרת. בשנת 2012, כשסיימתי את תפקידי כמנכ"ל חברת טבע, פנו אלי גורמים הקשורים למפלגות שונות וביקשו לעניין אותי בהצטרפות לפוליטיקה. לכולם השבתי בשלילה. זאת, מתוך החלטה עקרונית שקיבלתי, שאינה קשורה למפלגה זו או אחרת, שלא להצטרף לפוליטיקה. התייחסותי לפנייה מ'יש עתיד' לא הייתה שונה, וגם לה כאמור סירבתי". אגב, שנה לאחר מכן נכנסה אותה יש עתיד לממשלתו של נתניהו ואותו לפיד התמנה לשר האוצר. ויש עוד פרט קטן: על-פי החוק, את חבריה של ועדת חקירה ממלכתית ממנה נשיא בית המשפט העליון, ואסתר חיות היא שמינתה את חברי ועדת מירון. איש לא הציג בדל ראיה לכך שלפיד התערב בצורה כלשהי במינוי, ומי שמכיר את חיות יודע שכל קצה-קצהו של ניסיון להשפיע עליה היה נתקל בחומה בצורה. אבל מהו עוד שקר אחד בים השקרים של בנימין נתניהו, דובריו ומפלגתו.

מגיעה לבנימין נתניהו מילה טובה, על כך שהחליט השבוע שבעיקרון לא יהיו הגבלות על עליית ערביי ישראל להר-הבית בחודש רמדאן, אלא התאמות נקודתיות. נתניהו קיבל את עמדת צה"ל והשב"כ, ודחה את דרישתו של איתמר בן-גביר למנוע כמעט כליל מערבים אזרחי ישראל (!) לקיים את פולחנם. ודאי שיש בכך סיכון, אך אם עמדתו של בן-גביר הייתה מתקבלת – קרוב לוודאי שהסיכון היה גדול פי כמה: הצלחה של חמאס לתדלק את ערביי ישראל ולהוביל למהומות ואולי אף לפיגועים נרחבים בתוך המדינה. במצב נורמלי, לא היה שום חידוש בכך שראש הממשלה היה מקבל את עצתם של הרמטכ"ל וראש השב"כ. אבל אנחנו לא במצב נורמלי. יכולת ההשפעה של בן-גביר (ובצלאל סמוטריץ) על נתניהו היא חריגה בכל קנה מידה, והסיבה ידועה: הם נותנים לו את ממשלת ה-64 לה הוא זקוק לצרכיו האישיים-משפטיים. נתניהו גם לא נכנע לבן-גביר בנוגע להעברת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה ולסמוטריץ' בעניין העברת הכספים לרשות הפלשתינית. מאידך-גיסא, הוא כן עושה הכל כדי לרצות את בן-גביר וסמוטריץ' בהימנעות מהחלטות ממשיות בנוגע ל"יום שאחרי" ברצועה, ובכך גורם לשחיקת ההישגים המרשימים של צה"ל ולפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל. אנחנו גם לא יודעים כיצד תיראה (אם בכלל) עסקת החטופים הבאה והאם נתניהו יעביר אותה למרות התנגדות אפשרית של הצמד. השורה התחתונה היא, שנתניהו עתיר הניסיון, אשר אוהב להציג את עצמו כמנהיג חזק, רחוק מלהיות כזה מול הימין הקיצוני. בידי מיעוט מסוכן זה הוא הפקיד שניים מחמשת התיקים החשובים ביותר בממשלה, ולגחמותיו הוא מכפיף במידה רבה את האינטרסים החיוניים ביותר של המדינה. אפשר אולי להתעודד מכך שהשבוע נתניהו קיבל את ההחלטה הנכונה ולקוות שיש בכך סימן לעתיד – אם כי זו כנראה תקוות שווא.

ברמה הנקודתית, בנימין נתניהו צודק לגבי נסיעתו של בני גנץ לארה"ב ובריטניה. לא רק ההיבט הפורמלי מחייב תיאום עם ראש הממשלה, אלא גם ובעיקר ההיבט הענייני. שר בכיר היוצא לשתי בירות חשובות בעיצומה של מלחמה, חייב לעשות זאת על דעתו של ראש הממשלה, ולכל הפחות לוודא שאם אין התאמה מלאה במסרים שלהם – גם אין סתירות מהותיות. אלא שהרמה הנקודתית איננה חזות הכל. ראשית, נתניהו הוא האחרון שיכול לבוא בטענות מהסוג הזה – בוודאי אל גנץ. נתניהו הוא שהפר את ההסכם שהקים את הממשלה ה-35. נתניהו הוא שמפר שוב ושוב את ההסכם שהקים את ממשלת החירום הנוכחית (למשל: לגבי תדירות ישיבות קבינט המלחמה, הארכת המינויים הבכירים ו-תיראו מופתעים – חובתו לתאם מהלכים עם גנץ וגדי איזנקוט). הצביעות של נתניהו האב מתחרה רק בזו של יאיר נתניהו, אשר ממקום שבתו במיאמי – שם הוא שוהה מסיבות לא ברורות, במימון לא ברור ומלווה במאבטחים על חשבון המדינה – העז לשאול מי מימן את האבטחה של גנץ בנסיעתו. שנית, גנץ אינו רשאי להתעלם מהנזק האדיר שגורם נתניהו למדינה – במיוחד מול בעלות בריתה ובראשן ארה"ב. הדבר ברור כשמש: הימנעותו של נתניהו מלהציג תוכנית לשליטה בעזה, סירובו העיקש להעלות על דל שפתיו אפילו אפשרות רחוקה של מדינה פלשתינית, הדחיות והבעיות בסיוע ההומניטרי – כל אלו מקרבים אותנו לנקודה בה אנו עלולים לאבד את התמיכה האמריקנית, שבלעדיה קיומה של המדינה יהיה בסכנה. אם גנץ הצליח להבהיר לבני שיחו שיש בישראל עוד קולות, שנתניהו אינו שליט יחיד, שיש בירושלים מי שהמדינה ולא הפוליטיקה בראש מעייניו – הרי שנסיעתו הייתה חיונית. כן, גם במחיר של ההסתה הגסה נגדו מצד פעילי ליכוד, ואשר ממנה לא הסתייגו נתניהו, המפלגה ובכיריה; וגם במחיר ההוראה הילדותית לשגרירות בלונדון להתעלם מן הביקור ולא לדאוג לאבטחתו של גנץ ולחסינותו המשפטית.

הוכחה נוספת לשחיקה המתמשכת, החמורה והמדאיגה במעמדה של ישראל בארה"ב, קיבלנו השבוע בסקר של חברת גאלופ – כנראה החשובה ביותר בעולם בתחום זה. רק ל-58% מהאמריקנים יש כיום דעה חיובית על ישראל, לעומת 68% לפני שנה ו-75% לפני שלוש שנים. כמו בסקרים קודמים, גם הפעם בולטת ההרעה בקרב הצעירים (בני 34-18), שיהיו מנהיגיה של ארה"ב בעוד עשור או שניים: רק 38% עם דעה חיובית כעת לעומת 64% אשתקד. בשכבת הגיל הבאה (54-35) הירידה היא של 11 נקודות ל-44%; המבוגרים מביעים דעה חיובית בשיעור של 74%, ירידה של שלוש נקודות בלבד. בין הדמוקרטים הירידה היא של תשע נקודות (ל-47%), בין הרפובליקנים היא בת שש נקודות (ל-77%), ובקרב העצמאים – צניחה של 16 נקודות (ל-51%). נתונים אלו מלמדים שוב, שהתמיכה בישראל גם הופכת להיות עניין מפלגתי – בעוד שבמשך עשרות שנים היא הייתה משותפת לשתי המפלגות. זוהי מגמה מסוכנת לא פחות מאשר מה שמתרחש בקרב הצעירים, ולמעשה היא באה לידי ביטוי כבר כעת, כאשר דווקא הרפובליקנים – בהמרצתו של דונלד טראמפ (יעני "ידיד ישראל") – בולמים את הסיוע לישראל משיקולים פוליטיים. במקביל, האהדה לישראל בסכסוך עם הפלשתינים ירדה בשלוש נקודות ל-51%, בעוד האהדה לפלשתינים ירדה בארבע נקודות ל-27%. זה אומר שלאמריקנים די נמאס משני הצדדים, וגם זה עלול להשליך על התנהגותם של נבחרי הציבור. ושוב, שימו לב לגילאים ולמפלגות: 37% מהצעירים תומכים בישראל לעומת 45% התומכים בפלשתינים; בקרב הדמוקרטים, מדובר ב-35% מול 43% (בהתאמה). בין הרפובליקנים התמיכה בישראל היא של 80% (לעומת 7% לפלשתינים), ובין העצמאים – 44% (לעומת 31% לפלשתינים). 39% מהנשאלים אמרו שארה"ב צריכה ללחוץ יותר על הפלשתינים כדי לסיים את הסכסוך; 36% השיבו: על ישראל. 53% תומכים בפתרון שתי המדינות ו-34% מתנגדים. גאלופ סיכם באומרו, כי הנתונים מצביעים על האתגרים בפניהם ניצב ממשל ביידן בעיצוב מדיניותו כלפי המלחמה, ובמיוחד על הסיכון הפוליטי שבאובדן תמיכת הצעירים החיונית לנצחונו בבחירות. כפי שאמרתי בשבוע שעבר, השינויים הללו הם חלקם תוצאה של תהליכים פנים-אמריקניים. ישראל צריכה לקבל את ההחלטות הביטחוניות הטובות ביותר מבחינתה, ולא אלו המתאימות לנשיא אמריקני זה או אחר. אבל – וזהו אבל ענק – אסור לנו להתעלם מהמגמות הללו, שלפחות חלקית נובעות ממעשינו ומחדלינו בשדה הקרב, ולא פחות חשוב מכך במערכה ההסברתית. זו בין היתר התוצאה של שנים ארוכות בהן נתניהו ייבש והחליש את משרד החוץ (תקציבו קוצץ ללא רחם, משרות מרכזיות לא אוישו, הוא כל כך שולי עד שניתן להחליף את השר באמצע מלחמה) והראה כמה ההסברה חשובה לו כאשר מינה את גלית דיסטל-אטבריאן לשרת התעמולה. נתניהו לוקח על עצמו את כל העבודה מול התקשורת האמריקנית, תוך התעלמות מכך שיש עוד כמה אנשים מוכשרים, שיש לו עוד כמה תפקידים ושהאמון בו בארה"ב נמצא בצניחה מתמדת. וכך, לכישלון שלו מול אירן ולאסון שלו מול חמאס – נתניהו יכול לצרף את המחדל מול ארה"ב.

בצלאל סמוטריץ' אמר לחברי הקבינט בשבוע שעבר, כי אם הייעוץ המשפטי ובג"ץ ימנעו הקצאת כספים לישיבות החרדיות בגלל משבר הגיוס - הוא ייזום חוק מיוחד שיאפשר להן להמשיך לפעול. את הרעיון של חוק עוקף בג"ץ נימק סמוטריץ' בצורך "לשמור על האחדות בעת מלחמה". הוא הוסיף: "אסור שעולם התורה יינזק" – חשף השבוע ynet. לקרוא ולשפשף את העיניים. ראש מפלגת הציונות הדתית אומר כי אסור לפגוע בתקצוב לישיבות חרדיות שתלמידיהן אינם משרתים בצה"ל או בשירות לאומי. והוא אומר את זה בעיצומה של מלחמה. והוא אומר את זה כאשר צה"ל זקוק לעוד אלפי חיילים. והוא אומר את זה כאשר צה"ל מקדים את הגיוס של תלמידי ישיבות הסדר. במילים אחרות: ראש מפלגת הציונות הדתית לוקח לחלוטין את הצד החרדי, בניגוד לכל השקפת עולמו של הזרם שהוא מתיימר לייצג. מה שיש לנו כאן הוא אצבע משולשת. אחת: זה מה שקורה כאשר את הציונות הדתית מוביל מי ששירת שנה וחצי בלבד (ורץ בגוש אחד עם מי שצה"ל סירב לקבל לשורותיו). שתיים: זה מוכיח שהאיש ומפלגתו כבר מזמן אינם ציונים-דתיים. שלוש: זה מלמד שמבחינתו של סמוטריץ, הרפורמה המשפטית חיה וקיימת למרות הכל – הוא ייזום חוק עוקף בג"ץ כדי לסייע להמשך ההשתמטות שהרוב המכריע של הציבור מתנגד לה.