הכל התחיל זמן קצר לפני שברק הפך לנשיא בית המשפט העליון. ברק רצה שיקדמו את אלישבע (אליקה) אשתו מבית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי לעבודה, עוד לפני כניסתו לתפקיד נשיא העליון. כדי להשיג את מבוקשו, לחץ ברק על חברי הוועדה לבחירת שופטים שימנו את אשתו. מועמדותה של אליקה לבית הדין הארצי לעבודה עוררה תחושה של חוסר נעימות והתנגדות לא מבוטלת. אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים דאז, הגדיר את המצב שנוצר כ"מעמד מביך למדי". נשיא בית הדין הארצי לעבודה התנגד לקידומה ובקרב השופטים בבתי הדין האזוריים לעבודה התעוררו תחושות של תסכול נוכח מינויה הצפוי. אפילו בקרב שופטי בית המשפט העליון היו כאלה שהציעו לדחות את המינוי, אבל ברק סבר שאסור להשהות את מינויה של רעייתו. "לא אסכים שהיא תוותר על קריירה בגללי", אמר ברק, ואף איים בהתפטרות אם לא יקבלו את רצונו. כמובן, לברק שכיהן אז כמשנה לנשיא בית המשפט העליון ושעמד להתמנות לנשיא בית המשפט העליון בתוך זמן קצר, היה מובן מאליו שמותר לו להפעיל לחץ על חברי הוועדה לבחירת שופטים כדי שימנו את אלישבע. אחרי הכל, כשברק מנצל את תפקידו כדי למנות את אשתו לתפקיד שיפוטי, אין בכך משום ניגוד עניינים או הפרת אמונים, אלא רק דמוקרטיה מהותית במיטבה. למרות הנפוטיזם הבוטה של ברק, למרות ההתנגדות הרבה שהמינוי עורר ולמרות ששמה של אלישבע הלך לפניה כשופטת איטית ולא יעילה, נכנעה הוועדה לבחירת שופטים בפני הלחצים שהפעיל ברק ומינתה את אליקה לבית הדין הארצי לעבודה. אחרי הכל, היו לה המלצות מצוינות מבעלה. זה סיפור מוכר וידוע שאף הופיע בביוגרפיה של אהרן ברק שחיברה נעמי לויצקי. אבל מה שלויצקי לא סיפרה, זה את סיפור הצרחת השופטים שנעשתה כדי שאליקה של ברק תמונה לבית המשפט הארצי לעבודה.

בבית הדין האזורי לעבודה, נודעה אלישבע ברק כשופטת איטית במיוחד. מנחם גולדברג, אז נשיא בית הדין הארצי לעבודה, שהתנגד למינויה של אליקה, אמר שהתפוקה שלה היא הנמוכה ביותר בבתי הדין האזוריים לעבודה. חיסרון זה, שהיה מונע את מינויו של כל שופט אחר, לא נחשב לבעיה משמעותית כשמדובר היה באשתו של אהרן ברק. אולם, הייתה בעיה נוספת שהקשתה על מינויה של אליקה והיא שיטת הסניוריטי המהוללת. באותה תקופה נהוג היה למנות לבית הדין הארצי לעבודה את השופט בעל הוותק הרב ביותר בבתי הדין האזוריים לעבודה. לשופטת אלישבע ברק היה ותק של שמונה שנים בבית הדין האזורי לעבודה, מתוכן שלוש שנים כרשמת וחמש שנים כשופטת, אבל לשופט ברוך אזולאי היה ותק של 12 שנים בבית הדין האזורי לעבודה, מתוכם ארבע שנים כשופט ושמונה שנים כשופט ראשי. על בסיס שיטת הסניוריטי היו אמורים למנות את אזולאי ולא את ברק לבית הדין הארצי לעבודה. בעיה. למרבה המזל, כשמדובר במינוי מתוך "המשפחה" אין בעיה שאי אפשר לפתור. אז מה עשו? החליטו לקדם את השופט ברוך אזולאי מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אתה רואה גליקמן, כשאהרן ברק רוצה אז אפשר הכל. העיתונאית הדס מגן הסבירה כי "מינויה אז של ברק היה כרוך במהלך בלתי שגרתי, של מעין פיצוי למתחרה של ברק על התפקיד. על המקום של ברק לבית הדין הארצי התמודד ברוך אזולאי... כדי לרצות את אזולאי, ניתן לו מינוי כשופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע". כאמור, גליקמן הסביר כי "נדירים מאוד המקרים עד לא קיימים בהם שופטי בית הדין האזורי לעבודה מגיעים למחוזי, וזאת כיון ששופט מחוזי צריך לדעת גם במשפט אזרחי ומשפט פלילי ולא רק בענייני עבודה", אבל מובן מאליו שזה רלוונטי רק לשופט עמיצור איתם ולא חלילה לאשתו של השופט אהרן ברק. אבל אליה וקוץ בה, ההחלטה לקדם של אזולאי מבית הדין האזורי לעבודה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נתקלה בבעיה נוספת. מכסת השופטים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע הייתה מלאה ואי אפשר היה לקדם שופט נוסף לשם. אבל כמו שכבר הסברנו, כשזה נוגע ל-"משפחה" פותרים כל בעיה. הוחלט אפוא למנות את השופט יעקב טירקל שהיה אז נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לבית המשפט העליון. כך יתפנה מקום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אליו יקדמו את אזולאי, ואפשר יהיה למנות את אליקה לבית הדין הארצי לעבודה בלי לפגוע בשיטת הסניוריטי. העיקר שאהרן ברק יהיה מרוצה. אבל מי היו האנשים שרקמו את העסקה הסיבובית הזו והוציאו אותה לפועל?

בבוא זמן ההצבעה בוועדה לבחירת שופטים הודיע נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר שהוא ושני השופטים האחרים החברים בוועדה לא ישתתפו בהצבעה בגלל היכרותם האישית עם אליקה. "אנחנו לא משתתפים בהצבעה", אמר שמגר. העיתונאית סיגל פרץ סיפרה ששמגר הסביר לשאר חברי הוועדה לבחירת שופטים כי "השופטים החליטו להחיל על עצמם את הנורמות המחמירות שהם קובעים בפסקי הדין שלהם במצבים של חשש לניגוד אינטרסים". עוד הוא אמר כי "לאור העובדה שמדובר בקידום רעייתו של המשנה לנשיא בית המשפט, הרי שגם אם השופטים מסוגלים לנקוט עמדה אובייקטיבית, עליהם להתחשב במראית העין העלולה לפגוע באמון שהציבור נותן בהם על שהכריעו בעד או נגד מינוי רעייתו של חברם לכס השיפוט" (זה היה אז, כשמראית עין עוד הפריעה לשופטי בית המשפט העליון בשעה שהם פעלו בניגוד עניינים. עכשיו מראית עין כבר לא מזיזה לשופטי בית המשפט העליון בשעה שהם פעלו בניגוד עניינים, כפי שיכול להעיד השופט יצחק עמית המיועד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון). אך אחרי שהעיתונאי יואב יצחק פנה לוועדה בטענה שמינויה של ברק אינו חוקי, שכן בחירתה נעשתה בקוורום לא מספק, התכנסה הוועדה בהרכב מלא, ואישרה את ההחלטה לקדם את אליקה לבית הדין האזורי. לכאורה, שמגר התנהל באופן ראוי ביותר וניסה למנוע מראית עין של ניגוד עניינים. בפועל, מדובר היה במחזה מגוחך של יושרה מזויפת מצידו של שמגר, שכן הוא לא היסס לפעול בניגוד עניינים בסוגיית קידומה של אלישבע ברק. שמגר הוא זה שתפר את העסקה הסיבובית של מינוי טירקל לבית המשפט העליון, כדי שיתפנה מקום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אליו ימונה אזולאי, על-מנת שניתן יהיה למנות את אליקה לבית הדין הארצי לעבודה בלי לפגוע בעיקרון הסניוריטי. זו לא "מראית עין של ניגוד עניינים" - זו פעולה בניגוד עניינים (לשון אחר, זו עבירת הפרת אמונים). עורך הדין נועם שרביט הסביר כי "לשמגר לא נותרה ברירה. לא רק שהוא העלה את מועמדותה (אך נמנע מלהצביע, כפי שנמנעו שני השופטים האחרים החברים בוועדה לבחירת שופטים), הוא אף רקם עסקה סיבובית: השופט ברוך אזולאי, שהיה ותיק מאליקה והתמודד מולה על התפקיד, מונה למחוזי בבאר-שבע. מדובר בצעד נדיר שבו שופט עבודה מתמנה לערכאה אזרחית. כדי לפנות מקום לאזולאי, מונה השופט הבאר-שבעי יעקב טירקל לעליון". אולם, למרות ששמגר היה מי שרקם את העסקה הסיבובית למינויה של אליקה, ברק היה מי שהשלים את העסקה.

באוגוסט 1995 בחרה הוועדה לבחירת שופטים באלישבע ברק לכהונה בבית הדין הארצי לעבודה - חמישה ימים לפני שבעלה החל לכהן כנשיא בית המשפט העליון. ברם, היו עוד שני חלקים של הפאזל שהיה צריך לסדר, ומלאכה זו לא הושלמה על-ידי שמגר, אלא על-ידי ברק עצמו. ב-13 באוגוסט 1995 החל ברק לכהן כנשיא בית המשפט העליון. המהלך הבא היה מינויו של טירקל לבית המשפט העליון כדי שניתן יהיה לקדם את אזולאי לבית המשפט המחוזי באר שבע. ישיבה של הוועדה לבחירת שופטים נקבעה ל-12 בנובמבר 1995. בישיבה זו דורית ביניש ויעקב טירקל היו מיועדים להיבחר לבית המשפט העליון, אך ב-4 בנובמבר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין והממשלה הפכה להיות ממשלת מעבר. אף על-פי כן, נערכה הישיבה במועדה (ביום בו קמו מהשבעה על רבין), וביניש וטירקל אכן נבחרו. כששר המשפטים דאז דוד ליבאי נשאל על-ידי העיתונאי יואב יצחק מדוע נערכת ישיבה ימים ספורים אחרי הרצח שזעזע את המדינה כולה, הוא השיב שברק התעקש על קיום הישיבה במועדה. מינויה של ביניש בעת ההיא הבטיח שבעת פרישתו של ברק מבית המשפט העליון, היא תהיה המועמדת לרשת אותו על בסיס שיטת הסניוריטי. ברק התעקש כל כך על קיום ישיבת הוועדה לבחירת שופטים במועדה משום שחשש שמינויה של יורשתו המיועדת יעמוד בסיכון אם הישיבה תידחה (מינויה של ביניש לבית המשפט העליון כבר סוכל פעם אחת לפני כן, כאשר שמגר שלא רצה בה, היה עדיין נשיא בית המשפט העליון). אבל סביר להניח שגם מינויו של טירקל כחלק מהעסקה הסיבובית למינויה של אליקה, עמד מאחורי ההתעקשות של ברק לקיים ישיבה בזמן ממשלת מעבר, שמונה ימים אחרי רצח ראש ממשלה. עורך דין ישראל כלוף, חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, טען כי ברק ביקש מהוועד האזורי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע לתמוך בהצעה למנות את השופט טירקל לבית המשפט העליון. בקשתו של נשיא בית המשפט העליון נענתה כמובן. "כשפנה אהרן ברק לחברי ועד באר שבע לא הבנתי את מעורבותו האישית במינוי טירקל", סיפר כלוף. "חצי שנה לאחר מכן באה ההזזה של השופט אזולאי למחוזי, ואז התעוררו אצלי שאלות. צריך להבין שלשופטים אין כללי אתיקה כתובים כמו שיש לעורכי הדין, ומכאן מתחילות לנבוע הבעיות והתופעה החמורה של המשפחתיות. הם אמורים לקבוע את הנורמות, אך בפועל תמצא, לעתים, שמראית העין פגומה". במאי 1996 מונה ברוך אזולאי לבית המשפט המחוזי באר שבע. העסקה הסיבובית שרקם שמגר ושהמשיך ברק, הושלמה בהצלחה מלאה. וכך, ההתעקשות הנפוטיסטית של אהרן ברק שימנו את אשתו לבית הדין הארצי לעבודה, והחלטתו לנצל את מעמדו כדי ללחוץ על חברי הוועדה לבחירת שופטים, הביאה לקידומו של טירקל לבית המשפט העליון ושל אזולאי לבית המשפט המחוזי. אז מי עוד יעז ויטען שברק לא קידם שופט מרוקאי?

"כשאנו מדברים על שופט, השקפתי היא שלא רק הרמה המקצועית קובעת, אלא גם ההספק והמהירות במתן פסקי דין. כשעושים את השקלול של כל אלה, נראה כי היו מועמדים טובים יותר", אמר נשיא בית הדין הארצי גולדברג על מינויה של אלישבע ברק. באופן לא מפתיע, גם אחרי שהחלה לכהן כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה, המשיכה אלישבע ברק להיות שופטת איטית שגוררת תיקים במשך שנים. כך, למשל, כאשר עוד הייתה רשמת בבית הדין האזורי לעבודה, טיפלה ברק בתיק שההליכים בעניינו הסתיימו ב-1989, אך לא הגישה פסק דין. בשנת 1994 פנה אחד המתדיינים בתיק בתלונה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה גולדברג, ובעקבות תלונתו התקיימה ישיבה נוספת בתיק, וברק הבטיחה ש"פסק הדין יינתן בקרוב". לאחר הבטחתה זו, חלפו להן 12 שנים נוספות אך פסק דין אין. בשנת 2006 הוגשה תלונה לנציבות תלונות הציבור על השופטים כנגד השופטת ברק. נציבת תלונות הציבור, השופטת טובה שטרסברג-כהן, החלה לטפל בתלונה ואז התברר שבינתיים הצליחה ברק לאבד את התיק שאת כתיבת פסק הדין בעניינו משכה במשך 17 שנה (לאחר בדיקה התגלה שהתיק הושמד כבר ב-1996, למרות שברק לא נתנה בו פסק דין). מעניין לציין כי הנציבה שטרסברג-כהן המליצה לנשיא בית המשפט העליון לנזוף בשופטת בית המשפט המחוזי מיכאלה שידלובסקי-אור (אשתו של שופט בית המשפט העליון לשעבר תאודור אור) על-רקע של סחבת בטיפול בתיקים, אבל היא לא המליצה לברק לנזוף גם באשתו. מפתיע, נכון? העיתונאי משה גורלי טען כי אחת הסיבות העיקריות לכישלונה של נציבת תלונות הציבור בגיבוש מדיניות אפקטיבית נגד סחבת ופיגורים - "המחלה הממארת האמיתית של המערכת השיפוטית" - הייתה קשורה בשתי השופטות האיטיות שהיו חלק מ"המשפחה": "שתיים מהשופטות שצברו את המוניטין המכביד ביותר של סחבת ועיכובים הן אלישבע ברק ומיכאלה שידלובסקי-אור, נשותיהם של אהרן ברק ותאודור אור. אין ספק שהסטטוס יצר לשתיים חסינות שלא איפשרה להפעיל מכבש אפקטיבי כלפי שופטים פחות מיוחסים". על תפקודה של ברק כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה, נמתחה ביקורת עזה גם מצידם של עורכי הדין שהופיעו בפניה. במשוב עורכי הדין שנערך בשנת 2002 קיבלה ברק את הציון הנמוך ביותר מכל שופטי בתי הדין לעבודה שנסקרו בו. גם במשוב עורכי הדין שנערך בשנת 2004 היא קיבלה ציון נמוך מאוד. סיכומו של דבר, אלישבע ברק הייתה שופטת איטית ולא יעילה בבית הדין האזורי לעבודה והיא המשיכה להיות שופטת איטית ולא יעילה גם בבית הדין הארצי לעבודה. ביקורת עזה נמתחה על כישוריה של השופטת ברק עוד בהיותה שופטת בבית הדין האזורי לעבודה - ביקורת שרק התגברה לאחר שהחלה לכהן כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה - אבל בעלה אהרן תמך בה ובקידומה, ובשורה התחתונה זה הדבר היחידי שהיה חשוב.

גורמים משפטיים בכירים ששוחחו עם גליקמן על ניסיונה של סטרוק לקדם את השופט איתם, אמרו כי "מדובר בניסיון קידום פוליטי, בשל קו אידאולוגי והיכרות מוקדמת בין השניים". ושוב אפשר להיווכח כיצד בכל פעם שמדובר בקידומם של "אנשים אחרים", נוהגים "גורמים משפטיים בכירים" להפעיל אמות-מידה מחמירות במיוחד, אבל כאשר מדובר בקידום אנ"ש, קל וחומר מישהי מ"המשפחה", הגורמים המשפטיים הבכירים ביותר לא בוחלים לנקוט נפוטיזם בוטה ואף לפעול בניגוד עניינים. "היכרות מוקדמת בין השניים" עומדת לרועץ כאשר מדובר במינוי שופט כמו עמיצור איתם, אבל כאשר מדובר באשתו של השופט אהרן ברק, לא היכרות מוקדמת, לא חוסר התאמה לתפקיד ואפילו לא עבירת הפרת אמונים תמנע את מינויה.