קרל פיליפ גוטפריד פון-קלאוזביץ היה גנרל פרוסי בן המאה ה-19 ומן ההוגים הצבאיים החשובים בהיסטוריה. אמרתו הידועה ביותר היא "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". המשמעות ברורה: מלחמה אינה יעד אלא דרך, אינה מטרה אלא כלי. תפקידה היא להשיג את מה שלא הצליחה המדינה להשיג בדרכים אחרות – בעיקר מדיניות, אבל היום היינו מדברים גם על "כוח רך" בדמות כלכלה, סחר, פיננסים ואפילו ערכים ומוניטין. מכאן נובעת עוד מסקנה חשובה מאוד: כאשר יוצאים למלחמה, צריך לדעת לאן רוצים להגיע עם סיומה. גרמניה הנאצית רצתה להשתלט על אירופה, בעוד בעלות הברית רצו להשמיד את הרוע. ישראל פתחה במלחמת ששת הימים כדי להסיר איום קיומי; אנואר סאדאת תקף ביום הכיפורים כדי ליצור תנאים להסדר מדיני. מלחמת שלום הגליל הפכה לבוץ טובעני משום שלמנחם בגין היה יעד אחד (הרחקת אש"ף מהגבול), בעוד לאריאל שרון היה יעד אחר (להמליך את הפלנגות). ארה"ב כבשה את עירק כדי להפיל את סדאם חוסיין, אבל לא קבעה מי יבוא במקומו והתוצאה הייתה עליית דאעש. ב-7 באוקטובר יצאנו למלחמה מוצדקת מאין כמותה. אבל מה מטרתה? היעדים המוצהרים השתנו ומשתנים, כמו גם האיזון ביניהם: השמדת חמאס, הפלת שלטון חמאס, שלילת היכולת הצבאית של חמאס, שחרור החטופים, זה אחר זה, זה במקביל לזה. ולמרות שאנחנו בחודש השישי של המלחמה, ישראל אינה אומרת מה אמור לקרות אחריה ומי ישלוט ברצועה על חורבותיה ו-2 מיליון תושביה. הפתרון הכי פחות גרוע הוא הרשות הפלשתינית, לאחר שתפסיק לעודד טרור ולהסית נגד ישראל ותהיה פחות מושחתת. אבל בנימין נתניהו לא מסוגל ללכת על הפתרון הזה, כי זה יעלה לו באובדן הימין הקיצוני החיוני להמשך שלטונו והישרדותו. מבחינות רבות, המחדל הזה חמור עוד יותר מזה שקדם ל-7 באוקטובר. הוא המשך אותה קונספציה הרסנית וקטלנית נגד הרש"פ, שהתנפצה בפנינו במחיר דמים נורא. הוא מבודד אותנו בעולם ומרחיק מעלינו את בעלות בריתנו, מה שעלול ליצור איום קיומי – כזה שחמאס מעולם לא היווה ולעולם לא יהיה. הוא נובע משיקולים פוליטיים אנוכיים וקרים ולא מחשיבה שאמנם הייתה מוטעית לחלוטין, אך אולי ניתן לייחס לה (גם) תום לב. שוב ושוב, הממשלה וראש הממשלה הגרועים ביותר בתולדות המדינה מוכיחים שאין כישלון גדול מדי בשבילם.

בכלל נראה, כאילו בנימין נתניהו הורס בעיניים פקוחות ובכוונת מכוון את עמוד היסוד האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל: היחסים עם ארה"ב. השבוע הוא ביקש לדבר עם הסנאטורים הדמוקרטים בעקבות נאומו חסר התקדים של יו"ר הרוב, צ'אק שומר. כאשר נתקל בסירוב, בנימוק שמפגשים כאלה הם תמיד דו-מפלגתיים, הוא דיבר רק עם הסנאטורים הרפובליקנים. היו"ר הרפובליקני של בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, אמר שהוא מתכוון להזמין את נתניהו לנאום בקונגרס, ומצידו – בלי תיאום עם שומר ושיבואו רק חברי בית הנבחרים. כלומר: נתניהו פועל בצורה מפלגתית ברורה, שבעה חודשים בלבד לפני ההכרעה במרוץ בחירות צמוד במיוחד. נכון, שומר התחיל – אבל בעולם האמיתי, מה שיכולה להרשות לעצמה מעצמת-על, אינה יכולה להרשות לעצמה מדינה קטנה שקיומה תלוי בה. כידוע, זו ממש לא הפעם הראשונה, אבל המקרה הזה חמור במיוחד, כי נתניהו עושה זאת כאשר התמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים נמצאת בצניחה: רק 47% לעומת 56% אשתקד; בסכסוך הישראלי-פלשתיני, 35% מהדמוקרטים תומכים בישראל לעומת 43% התומכים בפלשתינים. הרפובליקנים תומכים בישראל בצורה הרבה יותר משמעותית, אם כי גם שם יש ירידה מדאיגה. אבל הנקודה היא, שברגע שישראל הופכת להיות סוגיה מפלגתית – אנחנו בצרה צרורה. ראו כיצד ממש עכשיו הסיוע בן 14 מיליארדי הדולרים אינו מאושר משום שהוא חלק מן המאבק בין המפלגות (תזכורת: הרפובליקנים בראשותו של ג'ונסון ובמצוותו של דונלד טראמפ הם הבולמים אותו). עוד נקודה, שכבר אמרתי ומן הסתם אגיד שוב לא מעט: דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה ומיידית מאין כמותה לעולם כולו, לארה"ב, לערכי הדמוקרטיה ומכאן שגם לישראל. האיש הוא עבריין בלתי שפוי, הרוצה להיות רודן – ולא היה רחוק מכך בקדנציה הראשונה שלו. אם ייבחר שוב, הוא יקיף את עצמו בעושי דברו שלא יבלמו אותו כפי שאירע ב-2020-2016. הוא יפקיר את בעלות בריתה של ארה"ב, יתן לוולדימיר פוטין את כל מבוקשו, ישחרר את השדים הגזעניים האפלים ביותר ויחתור תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקנית. אם מישהו חושב שלישראל יהיה טוב בעולם כזה – הוא משוגע לפחות כמו טראמפ.

כן, הנאום של צ'אק שומר היה שבירה של הכללים המקובלים בין מדינות ובוודאי בין בעלות ברית, כאשר התערב בצורה בוטה בפוליטיקה הפנימית בישראל. כן, דבריו של תת-אלוף דן גולדפוס היו שבירה של הקו הברור המפריד בין צבא לפוליטיקה במדינה דמוקרטית. אך אסור להתמקד בעטיפה במקום בתוכן, משום שבשני המקרים היו כאן מסרים חשובים ביותר – דווקא משום שהם נעשו בצורה כל כך חריגה. יש לישראל מעט ידידים בעולם כמו צ'אק שומר ויש לישראל מעט לוחמים כמו דן גודלפוס. אם שומר אומר שראש ממשלת ישראל איבד את הכיוון ושהעם בישראל צריך לשקול את המשך כהונתו – כנראה הגיעו מים עד נפש. אם גולדפוס אומר שהנהגת המדינה צריכה להיות ראויה ללוחמים, להבטיח את האחדות ולוודא שהכל משתתפים במאמץ – כנראה הבית בוער. מי שמתעסק בצורה במקום במהות, רק מוכיח עד כמה הדברים היו נכונים ונחוצים. בצורה דומה, חובה לשים לב למה שאומרות ועושות מדינות העולם – ואנחנו מדברים על חברותינו הטובות ביותר: ארה"ב, בריטניה, גרמניה, קנדה, צרפת. בה במידה חובה לשים לב להחלטות בית הדין בהאג. זה נחמד מאוד להיות צודק, או לפחות להרגיש צודק, אבל הרבה פחות נחמד לעשות זאת כמצורע המורחק ממחנה המדינות החופשיות והמפותחות. אפשר לצעוק עד מחר, ואולי גם לצדוק בכך, שמדובר בצביעות ובאנטישמיות ובמוסר כפול ובעצימת עיניים ובאטימת אוזניים. אבל עם זה לא ננצח במלחמה ובוודאי שלא במערכה. יכול להיות שנצטרך לוותר על צעדים צבאיים חיוניים; אבל אם נתעקש עליהם, המחיר האסטרטגי ארוך הטווח יהיה כבד הרבה יותר.

בצלאל סמוטריץ' רצה להיות שר הביטחון, ובאחת ההחלטות הנכונות היחידות שלו בהקמת הממשלה הנוכחית – בנימין נתניהו סירב. אבל אז הוא שם אותו על משרד האוצר וגם נתן לו להיות שר במשרד הביטחון – דהיינו, גם הפקיד בור מוחלט על המשרד הכלכלי החשוב ביותר וגם נתן חלק מן המפתחות במערכת הביטחון, במיוחד ביהודה ושומרון, לימני-משיחיסטי קיצוני. די ברור שהמשרה החלקית במשרד הביטחון מעניינת את סמוטריץ' הרבה יותר מאשר המשרה המלאה במשרד האוצר, והשבוע ראינו במקביל שתי הוכחות לכך. בתחילת השבוע יצא סמוטריץ' נגד סבב המינויים של הרמטכ"ל הרצי הלוי, ואף ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף את המטה הכללי כולו על מחדלי 7 באוקטובר. בנקודה השנייה הוא לגמרי צודק, אם כי כמקובל בממשלה הנוכחית – המטרה של ההתקפות הללו היא להסיט את האש מחבריה בכלל ומן העומד בראשה בפרט. למחרת נודע, כי המשל"ט האזרחי שהקים סמוטריץ' לתיאום ההיבטים הכלכליים של המלחמה, נסגר בשל חוסר מעש, חוסר סמכויות וחוסר תקציבים. כלומר: סמוטריץ' דחף את אפו לנושא ביטחוני המצוי כולו בסמכות הרמטכ"ל, ובמקביל כשל לגמרי בנושא אזרחי המצוי כולו בסמכותו. עוד שני הערות. האחת: לא שמעתי את סמוטריץ' מתנגד לרוטציה בתפקיד שר החוץ ב-1 בינואר, בנימוק שלא מבצעים חילופים כאלה בעיצומה של מלחמה. השנייה: המשל"ט הכושל היה דוגמה מובהקת לרעש ולצלצולים של ממשלות נתניהו, שלעיתים קרובות אינם מלווים בפעילות ממשית. כך גם בתחום שינויי האקלים, כפי שהראה השבוע מתניהו אנגלמן: המון החלטות ואפס התקדמות. גם בזה נתניהו וממשלתו מפקירים את בטחונם, רווחתם ואף חייהם של ילדינו.

מי שחשב שהמלחמה תגרום למחוללי ההפיכה המשטרית לעצור, הולך ומתבדה. מי שחשב שהם יבינו שהאזהרות מפני הפגיעה בישראל בשל הקרע שיצרו בעם אכן התממשו, הולך ומתפכח. אז נכון שהם לא הולכים על צעדים גדולים בתחום החקיקה, אולי בשל ההסכם הקואליציוני עם המחנה הממלכתי, אולי בשל החשש מתגובת הציבור, אבל הם בהחלט עושים כל שביכולתם כדי לקדם לפחות צעדים קטנים בדרך למטרה: סירוס הפיקוח החיצוני, ובמיוחד המשפטי, על הממשלה. ראו מה קורה בוועדה לבחירת שופטים. בכסות מגלגלת עיניים של "הצורך בהסכמות פה אחד", יריב לוין אינו מאפשר למנות שופטים שאינם מקובלים עליו, וכמובן שלא את מינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. אם עד כה ההפיכה התבססה על הטענה המופרכת ש"יש לנו רוב ונעשה מה שאנחנו רוצים", כעת היא ממומשת באמצעות רמיסת הרוב בוועדה בידי המיעוט. במסגרת זו, השופטת ג'ויה סקפה-שפירא אינה מקודמת לבית המשפט המחוזי בירושלים, כי פסיקותיה בנוגע לערבים אינן נראות לימין הקיצוני. במקביל, אורית סטרוק רוצה נציגות פוליטית בוועדת השניים המייעצת לנשיא בית המשפט העליון על קידום שופטים – והסיבה ברורה: לא שקיפות ולא בטיח, אלא העמקת הפוליטיזציה של הבחירה. המקרה של סקפה-שפירא מצטרף להתנגדות החריפה של הימין והחרדים למינויו של השופט בדימוס אורי שהם ליו"ר הוועדה לבדיקת מינויים בכירים. הנימוק הרשמי הוא שבתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים, שהם לא החמיר די הצורך. נימוק מטופש, כי הרי מי שמעלה אותו אינו מכיר את התלונות ואת הטיפול בהן. קרוב לוודאי שהוא גם שקרי, לפחות חלקית: לש"ס יש חשבון איתו מאז שהעז להמליץ להעמיד לדין משמעתי את הרב יצחק יוסף. אבל אם זה אכן הנימוק האמיתי, הרי שכמו במקרה של סקפה-שפירא – מדובר בנקמנות פוליטית מסוכנת ביותר על-רקע מילוי תפקיד שיפוטי ומעין-שיפוטי. גם ביזת הקופה הציבורית נמשכת. חוק הרבנים, שהנהלת הקואליציה גנזה בשל מרד פנימי בליכוד, נועד בראש ובראשונה להעניק לש"ס את האפשרות לחלק משרות לאנשיה על חשבון הציבור. ואילו אבי דיכטר החליט שנורא חשוב ודחוף לשנות את שמו של משרד החקלאות. אם משרד איכות הסביבה הפך להגנת הסביבה, ומשרד התחבורה הפך לתחבורה ובטיחות בדרכים, גם הוא רוצה משהו ביטחוני: החקלאות וביטחון המזון. זה כרוך בהוצאה של מיליוני שקלים על שילוט, ניירת ועידכון חוקים ותקנות, בזמן של גרעון אדיר ממדים. השאלה שלי פשוטה: האם דיכטר היה עושה זאת על חשבונו?

מישהו החליט להדיח את חאלד כבוב, השופט המוסלמי הראשון בבית המשפט העליון. מישהו מנהל נגדו סיכול ממוקד. זו המסקנה שלי מאירועי השבוע האחרון. שיהיה ברור: כבוב עצמו הודה שהוא טעה בסיפורי התמונות – הדיוקן שלו במשרדה של בתו, כל מיני אנשים שהצטלם איתם וכדומה – אבל על זה לא מתחילים אפילו לחשוב על אפשרות של הדחת שופט שלום. מה שהדליק אצלי את הנורה האדומה היה הפרסום השקרי בנוגע לדבריו של כבוב בדיון על הארכת מעצרו של נאשם בעבירות נשק. מדובר בשבעה נאשמים, שכתב האישום נגדם הוגש בינואר 2023. המדינה הסכימה לשחרר שלושה מהם לאיזוק אלקטרוני, עוד שלושה שוחררו בעסקת חטופים עם חמאס ורק אחד נותר במעצר מלא, למרות שכבר לפני 14 חודשים הורה בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות של איזוק אלקטרוני. מאחר שהאיש עצור למעלה מתשעה חודשים, הארכות מעצר נוספות מחייבות את אישורו של בית המשפט העליון. ועוד נקודה: החוק קובע שמעצר מאחורי סורג ובריח הוא האפשרות האחרונה ולא ברירת המחדל. כבוב שאל למה המדינה מתעקשת שהאיש יהיה במעצר מלא ונענה ששלושה מן הנאשמים שוחררו לפי החלטת הממשלה. כבוב הבהיר שהוא שואל על השלושה שהפרקליטות הסכימה לשחרר לאיזוק אלקטרוני. זו ההשוואה שהוא עשה, שהיא גם הגיונית וגם נובעת מעקרון מרכזי של שוויון בין נאשמים בעבירות דומות. אבל היה מי שטרח להעביר לתקשורת דיווח שקרי בעליל, כאילו כבוב השווה בין הנאשם לבין משוחררי חמאס, ושהוא אפילו טען שצריך להקל איתו בגלל שחרורם של אלה. מאחר שבית המשפט העליון אינו מחובר למערכת נט המשפט, הפרוטוקולים של הדיונים אינם פתוחים לציבור. זה אומר, שמישהו שידע על הדיון החליט במכוון למסור לתקשורת על תוכנו – וכאמור, בצורה הפוכה לגמרי מן האמת. זה בהחלט מעורר את החשש, שיש מישהו שעוקב אחרי כל צעד של כבוב ומחפש כל סיבה להכפיש אותו, כנראה במטרה לסלק אותו מתפקידו. אם זה נכון, אזי שוב נחצה פה קו אדום בוהק. באווירה של ההפיכה המשטרית ושל ההסתה מתוך הממשלה והקואליציה נגד ערביי ישראל, זה לא צריך להפתיע אותנו.