אל תהייה שורה קטנה נשכחת, מתאדה מעצמה, נעלמת, אל תהייה שורה קטנה של מספר מילים המתחברות בחוטים נעלמים, נמוגים, אל תהייה שורה קטנה של אותיות המתלכדות למילה בודדה התרה אחר אחיותיה, אל תהייה שורה קטנה של קול בריטון, של אנחת מגישה רגישה, אל תהייה שורה קטנה וזהו.
אמנם, בסוף נהייה שורה קטנה, יותר ממילה יחידה, אות בודדה, תג יחיד, פסיק קטן. נהייה שורה קטנה, שורה בעמוד הריק של ההיסטוריה היהודית עתיקת היומין, עם בן אלפי השנים הממתין לשורה של כל אחד מאיתנו שתיכתב בספר הדורות של עם הנצח.
בעיצומם של ימים אלה עם ישראל, אזרחיו, לוחמיו, מפקדיו, גיבוריו, שכוליו, פצועיו, חטופיו כותבים שורות בהיסטוריה של עם ישראל, פרקי מאבק נוראיים, פרקי גבורה הירואיים, פרקי ערבות הדדית, פרקי ניצחון, פרקי תוגה וצער, פרקי חיים ומתים, פרקי מולדת הנקנית בייסורים.
כל אחד מישראל כותב את שורתו בעמוד הריק של ספר דברי המדינה לדורות הבאים, שורות של דמע ושחוק, שורות של ייאוש ותקווה, שורות של כישלון וניצחון, שורות של חושך ואור, שורות של עם הקם כעוף החול מאסונו ויוצק לתוכו את ששונו. כל אחד כותב את שורת חייו, בימים אלה הדף האחרון הריק מתמלא ברוח של נתינה, עוצמה, התנדבות, הרוח הישראלית מלאת העוז והעזוז.
יש ולעיתים המציאות כופה על עם שלם לשוב אל בורות חייו, אל עברו, אל רגעי הולדתו ואל סלעי קיומו, יש ולעיתים עם שלם שב לפשפש במעשיו, ללטש מחדש, להתחבר אל הננטש, להתבונן פנימה אל מול הנשכח, לשוב להתחלה, לראשית, לבראשית, לשוב אל עצמו.
עם שלם מאז טבח שבת שמחת תורה שב אל המעיין ממנו שאבו אבותיו המומתים, חידש את הנדרים ההיסטוריים, את השבועה, את הברית, שב אל מקורותיו, אל הרוח ההיא שברובה נעלמה, התפוגגה, בחלקה דוכאה, בחלקה הייתה לאבן ריחיים על צוואר העם המתחדש בארצו ואינו זוכר מדוע ולמה נמצא דווקא במקום המורכב והמאתגר הזה.
ושוב נשמעות קריאות הקרב התנ"כיות, ושוב נשמעו הקריאות המסורתיות שנקראו לפני אלפי שנים והדם נשמע מקצה העולם ועד קצהו, ושוב זועקים החיים והמתים, הפצועים והחטופים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והכותבים ממלאים בדמעות ובלבבות שבורים את הדף הנוכחי בספר דברי הימים של עם הנצח.
ושוב דור הניצחון והתקומה מוסיף לכתוב בדף שלו על הניצחונות, על ההקרבה, על מסירות הנפש, על הגבורה היהודית. ושוב האימהות והילדים, האבות והנשים מוסיפים שורותיהם לדף האומה, דפי השכול והתקומה, דפי תחיית העם המסרב לרדת מעל במת ההיסטוריה.
לא נהייה שורה קטנה נשכחת, מתאדה מעצמה, נעלמת, לא נהייה שורה קטנה של מספר מילים המתחברות בחוטים נעלמים, נמוגים, לא נהייה שורה קטנה של אותיות המתלכדות למילה בודדה התרה אחר אחיותיה, לא נהייה שורה קטנה של קול בריטון, של אנחת מגישה רגישה, לא נהייה שורה קטנה וזהו. כתבנו, כותבים ונכתוב עד עולם, ביחד, את הדף הריק, דף התחייה, דף העם הצומח בכל פעם מחדש, עם הנצח.
