יום שני השבוע (1.4.24) הדגים את מגוון התוצאות האפשריות מפעולותיו של צה"ל: דיוק מדהים בחיסול כמה מן המפקדים האירניים הרעילים ביותר באיזור, ורשלנות משוועת בפגיעה בטעות בצוות הומניטרי בעזה. זו אינה נוסחה טובה, והיא מסייעת להבין את מחיר המלחמה לכל הצדדים – כותב דייוויד איגנציוס, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט ומחשובי הפרשנים הצבאיים בארה"ב.
ישראל השיגה הצלחות טקטיות שלמעשה מחסלות את חמאס ומרתיעות את אדוניו באירן. היא מסוגלת לבצע חיסולים ממוקדים, לפחות מעל פני האדמה, כמעט ככל שרצונה בכך. אבל הפרס האסטרטגי בדמות ניצחון ויציבות איזורית נראה רחוק כתמיד.
חיסולו של מוחמד רזה זאהדי, מפקד כוחות קודס בסוריה ולבנון, היה הפגנת כוח מרשימה וגם אם ברוטלית. לא מדובר בחפים מפשע: דם ישראלי וכנראה גם אמריקני מצוי על ידיהם של אנשי קודס. זאהדי סייע לכוון את פעולות חיזבאללה, חמאס והמיליציות הפרו-אירניות בסוריה. כמו קאסם סולימאני, אותו חיסלה ארה"ב ב-2020, הוא היה מפקד במלחמה הבלתי-מוכרזת של אירן נגד ישראל וארה"ב. החיסול בדמשק היה צה"ל והמודיעין במיטבם: חיסול האויב במהלומה חדה ומדויקת.
השימוש חסר ההיסוס בכוח קטלני נועד להרתיע את אויבי ישראל, ולעיתים קרובות עשה זאת. אבל – טוען איגנציוס – הוא גם היה חלק מההיבריס שהוביל ל-7 באוקטובר. ישראל הגזימה בהערכת כוחה שלה והמעיטה בהערכת כוחו של חמאס. מאז, יש לישראל תחושה של חולשה. הפעולה בדמשק חייבה את אישורו של בנימין נתניהו, שהוכיח שגם כאשר הוא נתון להתקפות עזות מבית ומחוץ – הוא לוחם קשוח המוכן ליטול סיכונים ניכרים כדי להגן על ביטחון ישראל כפי שהוא תופס אותו. אולי אין ביכולתו לחסל את יחיא סינוואר במנהרות עזה; הוא יכול לחסל את זאהדי בחוצות דמשק.
האם טקטיקות כאלה מעניקות יותר ביטחון בטווח הארוך? איגנציוס מצטט את העיתונאי הישראלי הבכיר רונן ברגמן, שבאחד מספריו מתאר את מדיניות החיסולים בישראל בין היתר דרך עיניו של ראש המוסד המנוח, מאיר דגן. בתקופתו של דגן חיסל המוסד שישה מבין 15 מדעני הגרעין האירניים שהיו ברשימת המטרות שלו, ודגן האמין שחיסולים כאלה הם הרבה יותר מוסריים מאשר מלחמה כוללת.
אולם, בסמוך למותו ב-2016 החל דגן לפקפק ביכולתה של העוצמה הצבאית הישראלית לבדה להעניק לישראל את הביטחון לו היא שואפת. דגן הגיע למסקנה, שישראל "רשמה שורה ארוכה של הצלחות טקטיות מרשימות, אך גם כשלונות אסטרטגיים הרי אסון". דגן – כמו רבים מבכירי מערכת הביטחון – החליט שבטחונה של ישראל מחייב הסדר עם הפלשתינים באמצעות הקמת מדינה פלשתינית. נתניהו מתנגד נחרצות, אז ועכשיו.
מה שמוביל להפצצה השנייה באותו יום, בה נהרגו שבעה מעובדי ארגון הסיוע World Central .Kitchen נתניהו תיאר זאת כ"מקרה טרגי בו כוחותינו פגעו בטעות בחפים מפשע". אכן, מדינות עושות טעויות איומות במלחמה, אך איגנציוס טוען שהאירוע הוא חלק מסירובה של ישראל לתאם כיאות את הסיוע ההומניטרי ברצועה, ולהציב את ביטחון האזרחים כמטרה זהה להשמדתו של חמאס. מדוע היא מוכנה רק כעת לבצע תיאום שכזה?
כאשר פקידים בממשל ביידן טוענים שלנתניהו אין אסטרטגיה לסיום המלחמה ולייצוב האיזור, הם מתכוונים להעדר ראייה קדימה ותכנון. לא רק הפלשתינים זקוקים לעזה יציבה ובטוחה, אלא גם ישראל. איגנציוס מסכם: ישראל צודקת במלחמתה בחמאס ובגביית התשלום מאירן. אבל אירועי יום שני מלמדים, שאי-אפשר להשיג ביטחון רק באמצעות שימוש בכוח.