בני ישראל יצאו ממצרים והלכו לכיוון ארץ ישראל. לזכר יציאה זו אנו חוגגים את חג הפסח. הרצל ובלפור חקק ומשפחתם יצאו מעירק כדי להגיע לארץ ישראל. בשיר "בין מִשברים וגלים" כתב על כך הרצל.

בין מִשברים וגלים/ הרצל חקק

זהן שיר מחווה למחנה העלייה בבית הקברות בטהרן, שהיה קרוי בפרסית "בֵּהֵשְׁתִיֶה" (גן עדן). נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָהּ נַפְשִׁי. כַּמָּה מְחוֹז הַחֲלוֹמוֹת הַזֶּה יָפֶה כְּמוֹ מָוֶת, כַּמָּה חֲרִישִׁי. בַּיָּם הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה בְּגַן הָעֵדֶן הַזֶּה גַּלִּים רוחשים, אוֹתִיּוֹת עַל כָּל גַּל וְהַמָּוֶת מַשְׁרֶה כָּאן רוּחַ שֶׁשּׁוֹבֶרֶת מִפְרָשִׂים. זֶה בֵּית הַקְּבָרוֹת, גַּן עֵדֶן בֶּהֶשְׁטִיֵּה, בֵּין נַהֲרוֹת הַקֶּדֶם. מִכָּאן נָשׁוּט, מִכָּאן נָעוּף לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת. בְּגַן עֵדֶן הֶחָדָש הַגַּלִּים לִרְבָבוֹת כּוֹתְבִים שֵׁמוֹת עַל מַצֵּבוֹת. אָנוּ יְלָדִים שֶׁל תַּשַׁ"ח מַגִּיעִים מִבָּבֶל בְּהֶסְתֵּר, לְאַרְצָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר. מְחַכִּים בֵּין אוֹתִיּוֹת עָבוֹת, מַצּוֹתֵינוּ מַחְמִיצוֹת, בְּפֶסַח תש"י עוֹלִים בַּחֲצוֹת לְאֶרֶץ הָאָבות. הִנֵּה שְׁלִיחֵי הַסּוּכְנוּת שְׁלִיחֵי צִיּוֹן הַחֲדָשָׁה, אֵלֶיהָ, כִּי כָּלְתָה נַפְשָׁה, פַּנָּסֵי הַגְּאֻלָּה, אֲוִירֹון מֵגִיחַ בַּאֲפֵלָה, יְלָדִים נוֹשְׁמִים עִבְרִית חַיָּה מִתְּפִלָּה. מִגַּן עֵדֶן בָּאנוּ יְלָדִים אֶל הַמַּעְבָּרָה, לָעוֹלִים הָאֵלֶּה, הַגַּן רוֹעֵד מִסְּעָרָה, הִטַּלְטַלְנוּ בָּאֹהֶל, בַּמַּיִם, בַּסִּירָה. רְטֻבִּים מִנְּשָׁמָה הוֹמִיָּה, מִקֶּדֶם, מִתְפַּלְּלִים יְלָדִים שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה, שֶׁתָּאִיר לָהֶם רֶוַח וְהַצָּלָה הַמּוֹלֶדֶת. להבנת שיר זה מסייע סיפור שכתבו ביחד הרצל חקק ואחיו התאום בלפור חקק על עליית משפחתם לארץ. סיפורם פורסם בשנת 2015 ב"מחלקה ראשונה News1":

פסח במחנה ציוני חשאי בטהרן בבית עלמין "גן עדן"

"הסיפור שלנו על ימי פֶּסח תש"י (1950) הוא סיפור ציוני אמיתי: את ליל הסדר עשׂינו עדיין בבגדד בביתנו. חודשים ספורים לפני ליל הסדר נעצר אבינו עזרא בעווֹן פעילות ציונית, עקב הלשנה כי בביתו יש קופות קרן קיימת לישראל. על הפצַת קופות קק"ל בקהילה הוא נעצר על-ידי הבולשת העירקית, אך תמורת כּופֶר ששילמה משפּחת אמי, שהייתה משפחה אמידה, הוא שוחרר ללֵיל הסדר תש"י. כמה חודשים טרם הסֵדֵר עברה המשפחה משכונת בַּתַאו'ין לשכונת קִרָאדָה, שכונה יוקרתית יותר ממש על שׂפת החידקל. אמא מספרת, שהחג נחוג בשמחה רבה, והיא אפתה כמו בכל שנה את המצות השמורות של החג בטאבּון הביתי בחצר. כדי לשמור על מעטֶה סודיות, לא סיפרו הוריי לאיש שהם מתכוונים בלילה לאַחַר ליל הסדר להימלט לטהרן, כדי שאבי לא יחזור למשמורת בבולשת העירקית עד משפטו. לאחר ליל הסדר, מספרת אמי, שהיא ניקתה את הבית היטב. "ניקיתי את הבית טיפּ טופְּ", היא אומרת, "ניקיתי אפילו את דלת הכניסה". לדבריה, בצאתם משם עם המבריחים של התנועה הציונית, היא הִשליכה את מפתח הכניסה על גג הבית. באורח מוזר, זה תמיד מזכיר לנו שכאשר קָרבו חיילי נבוכדנצר הבבלי להיכל בית המקדש בירושלים, נעלו הכּוהנים את ההיכל וזָרקו את המפתחות השמַימה, ויד נעלמה הוּשטה ונטלה אותם. חָצינו בחשאי באורַח לא לֵגאלי את גבול עירק-אירן והגענו למחנה חשאי של המחתרת הציונית בטֵהרן, בתוך בֵּית עלמין שנקרא "בֵּהֵשְתִיֶה", גן עדן בּשׂפה הפּרסית. וכך מצאנו עצמנו כילדים קטנים שזוּרים קמֵעות על בגדינו, וגם פעמונים קטנים ( גְ'נִיגְ'ל) על רגלינו בתוך בית קברות, ומטיילים בין המצבות. אנו היינו תאומים בני שנתיים, אחינו אֵלי היה בן שלוש, ויהוּדה הצעיר היה בן שנה. כעבור מספר שבועות העלתה אותנו התנועה הציונית למטוס (קראו לזה אז "אֲווירון") לטיסה עד קפריסין, ומשם בטיסה הגענו לישראל. אמי מספרת שהם נישקו את אדמת הארץ בהגיעם, אמרו "שהחיינו", והתבקשו לעבור למעברה. אמרו להוריי שמות של מעברות, אך השם "בֵּית לִיד" מצא חן בעיניהָ, כי היא שמעה בצירוף הזה את המילה "בַּיִת". "פרדס כ"ץ" לא מצא חן בעיניה, לדבריה, כי לא רצתה לגור בפרדס. כשהם הגיעו לבית ליד, ראו אוהלים נטועים בתוך חולות. " זה בַּיִת?" שאלה אמי. "גְברת" ענו לה, כאן לא רָחוק יש חירבֶּת בֵּית לִיד"... "כך הבנתי שהגענו לחירבה ולא לבית", אומרת אמא, "ועלֵינו מעכשיו לשאוף לבית משלנו". אבינו שהיה מנוסֶה בפקידוּת עוד מבגדד (הוא עבד בשעות הבוקר בחברה בריטית, ידע אנגלית והקלדה בשיטה עיוורת באנגלית) זמן קצר לאחר שהותנו במעברה, הוא ביקש לצאת לירושלים. מועֶצת המעברה סֵרבה לאפשר לו לצאת, אלא אם יחתום שהוא "יוצא על אחריותו". ואכן, עדיין שמור אצלנו המסמך: "עזרא חקק יוצא על אחריותו". אבינו יצא לירושלים, הסתייע בבני משפחה שלו שהגיעו לירושלים עשר שנים קודם, למד לימודי הנהלת חשבונות, שָׂכר דירת חדר בירושלים והביא את כולנו לירושלים. בדיוק היה אז חג ט"ו בשבט בדירה הקטנה ברחוב הירקון בירושלים, בשכונת זכְרון יוסף. אם לקחה מזוודה, שמה עליה פֵּרות יבשים, אבא קרא בּרכות על הפירות, ואמר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בירושלים הבנויה". על ימים נוראֵי- הוד אלה בחיינו כתבנו שירים".

שם השיר

"בין מִשברים וגלים" מזכיר את הפסוק "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהילים מ"ב, ח'). המשורר חש שהעלייה לארץ ישראל בדרך של בריחה מעירק לפרס לא הייתה רגילה ופשוטה.

ניתוח השיר

המשורר הרצל חקק היה בן כשנתיים בעלייתו לארץ, אך הוא מתאר בשיר את העלייה. הוא ממש זוכר את כל שאירע. הם הגיעו מעירק "מִבָּבֶל בְּהֶסְתֵּר" לפרס "לְאַרְצָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר". בפרס הם היו בבית קברות בו רצו ושיחקו בין הקברים, אך המקום בו קבורים מתים עזר לשמור על החיים ולהציל יהודים. משם עלו לארץ ישראל בטיסה ב"אֲוִירֹון מֵגִיחַ / בַּאֲפֵלָה". בארץ גרו במעברה בה לא היו תנאים נוחים למגורים, אלא "הִטַּלְטַלְנוּ בָּאֹהֶל, בַּמַּיִם, בַּסִּירָה". הילדים בלפור והרצל חקק ואחיהם כביכול התפללו "שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה, / שֶׁתָּאִיר לָהֶם / רֶוַח וְהַצָּלָה / הַמּוֹלֶדֶת". השיר פותח בציטוט מתהילים: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פ"ד, ג') המוסב על הרצל, ולקראת סוף השיר כתוב בהאנשה "כִּי כָּלְתָה נַפְשָׁה" של המולדת, המשתוקקת שכל היהודים יבואו אליה. הרצל ובלפור חקק הם "יְלָדִים שֶׁל תַּשַׁ"ח", שעלו לארץ "בְּפֶסַח תש"י". פסח הוא "חג הגאולה" ובאווירון בו טסו הם ראו את "פַּנָּסֵי הַגְּאֻלָּה". ביטוי זה מזכיר את הביטוי "פַּעמֵי הַגְּאֻלָּה". הרצל רומז לקשיים שהיו לעולים החדשים "לָעוֹלִים הָאֵלֶּה, / הַגַּן רוֹעֵד מִסְּעָרָה". הם עלו לארץ שהיא כמו גן יפה ופורח אך מבחינתם הגן הזה אינו יציב, הוא "רוֹעֵד" ויש בו "סְּעָרָה": אי-ידיעת השפה העברית על בוריה, קשיים במציאת עבודה, שוני במנטליות ה"צברית" לעומת ההרגלים שהיו בארץ המוצא ועוד. כתוצאה מכך הילדים היו "רְטֻבִּים". ברור שכאשר יש סערה הדבר משפיע גם על הילדים, "הִטַּלְטַלְנוּ". בסיפור "בהשתייה", שפורסם בדצמבר 2021 בגיליון 14 של כתב העת "המסדרון", תיארו התאומים חקק את שקרה להם במעברה: "...היינו מסּפרים זה לזה את הקורות אותנו ביום שבו ירד מבול מים על המעברה. זכרנו שוב ושוב את השלוליות, ואת האוהלים המתעופפים ברוח, צונחים והופכים לסירות מִפרש..." אבל הם לא "נשברו" אלא התפללו "מִנְּשָׁמָה הוֹמִיָּה, מִקֶּדֶם" וקיוו שהמולדת תאיר להם ויהיה להם "רֶוַח וְהַצָּלָה". שפת האם של ילדי משפחת חקק בוודאי לא הייתה עברית, אך "יְלָדִים נוֹשְׁמִים / עִבְרִית חַיָּה מִתְּפִלָּה". בני משפחתם הם יהודים וידעו עברית מהתפילות.

מוות וחיים בשיר

לאורך כל השיר יש עירוב של מוות ושל חיים. היהודים שרצו לעלות לארץ חיכו בבית קברות "זֶה בֵּית הַקְּבָרוֹת, / גַּן עֵדֶן בֶּהֶשְׁטִיֵּה", משם הייתה תקוותם להגיע לחיים בטוחים בארץ ישראל. "מִכָּאן נָשׁוּט, מִכָּאן נָעוּף / לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת". היהודים עלו לארץ בהפלגה באוניה או בטיסה, בה הם כביכול עפים כי למטוס יש כנפיים. הרצל בחר לתאר את השפה העברית דווקא בביטוי "עִבְרִית חַיָּה", אולי בגלל שהיו כאלה שטענו שהשפה העברית היא "שפה מתה" הנמצאת רק בכתבי הקודש, אך לא מדוברת בפי האנשים בחיי היום יום. גם על המולדת כתב "שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה". לאורך השנים התערו העולים במולדת, ושפתם החיה והעשירה של הרצל ובלפור הניבה שירים רבים.

לסיכום

אנו עומדים ערב התקדש חג לקרוא את ההגדה. סיפרתי כאן את ההגדה של עליית התאומים חקק לארץ. "אם תרצו אין זו אגדה".