מדינות ערב – מאיחוד האמירויות ועד עומן ומירדן ועד מצרים – ניסו במשך חודשים להנמיך את גובה הלהבות במלחמת חרבות ברזל, במיוחד לאחר שהיא התרחבה למיליציות פרו-אירניות שחלקן מסכנות גם את המשטרים שלהן. אבל המתקפה האירנית הוכיחה שלא ניתן להכחיש את המציאות החדשה: בניגוד למלחמות קודמות, זו הנוכחית הולכת ומתרחבת. נכון לעכשיו, מנתח ניו-יורק טיימס, הדבר היחיד המונע מלחמה איזורית הוא הרצון ההדדי של ארה"ב ואירן למנוע אותה, בעוד היחידים הרוצים מלחמה נרחבת הם ישראל וחמאס. אזרחי מדינות ערב, שראו את מטחי הכטב"מים והטילים בדרכם לישראל, חוששים ממלחמה כזאת התלויה מעל ראשיהם. התדהמה מן המתקפה באה לידי ביטוי באמירות פומביות ופרטיות, אם כי אחרים חגגו אותה. פקידים ופרשנים באזור חלוקים בשאלה האם המתקפה תגרום למדינות בעלות קשרים ארוכים עם ארה"ב להתרחק ממנה, בניסיון להבטיח את עצמן מפני התקפה אירנית עליהן. רוב המדינות דרשו בצורה התקיפה ביותר להימנע מהסלמה – וזאת למעט צפון תימן שבשליטת החות'ים ולבנון שבמידה רבה נשלטת בידי חיזבאללה. עומן אמרה שחיוני להגיע מיידית להפסקת אש בעזה; כוויית סבורה שיש לטפל בשורשי העימותים באיזור; סעודיה – שניסתה לשפר את יחסיה עם אירן – הביעה דאגה עמוקה מההשלכות המסוכנות של הסלמה צבאית באיזור. הטיימס מזכיר, כי עוד לפני 7 באוקטובר עיצבו מחדש מדינות ערביות את יחסיהן הגיאו-פוליטיים. הן חששו שלא יוכלו להמשיך ולהסתמך על ארה"ב, בעוד מיליציות פרו-אירניות מגבירות את פעילותן. חוסר הנוחות של מנהיגי ערב גבר עם ההתקפה הישראלית על רצועת עזה, כאשר אזרחיהם זעמו על תמיכתה של ארה"ב בישראל. סעודיה החלה לשפר את יחסיה עם אירן, בעידודה של סין הפועלת להרחיב את השפעתה במזרח התיכון; מדינות ערביות רבות פנו לסין במטרה להרחיב את קשריהן העסקיים והדיפלומטיים. ואז פרצה המלחמה, אשר גררה את מדינות המפרץ, ירדן ומצרים בצורה ישירה יותר לתוך העימות אותו רצו עד מאוד למנוע. השבוע ירדן מצאה את עצמה מיירטת טילים אירניים שעשו את דרכם לישראל, וספגה ביקורת מבית ומחוץ בטענה שהיא מגנה על ישראל. שר המידע לשעבר, סמיח אל-מעייטה, הסביר: "חובתה של ירדן להגן על אדמתה ואזרחיה. מה שירדן עשתה היה פשוט להגן על המרחב האווירי שלה. ירדן מצויה בעימות הזה בין שני צדדים בעלי השפעה ואינטרסים: אירן וישראל". לא ברור האם העימות בין ישראל לאירן יכביד עוד יותר על הקשרים החדשים יחסית בין ישראל לבין כמה ממדינות ערב, ממשיך הטיימס. יחסים אלו הצטננו מאז פרוץ המלחמה, אך אותן מדינות נמנעו במופגן מלנתק אותם. איחוד האמירויות ובחריין, מהשותפות להסכמי אברהם, השעו חלק מהקשרים הכלכליים או התרחקו פומבית מישראל. ואילו סעודיה עומדת על כך שנורמליזציה עם ישראל חייבת לכלול "נתיב בלתי הפיך" למדינה פלשתינית – מה שאינו סביר באקלים הפוליטי הנוכחי בישראל. הריחוק הזה צפוי להימשך, אך לא מעבר לכך. אחת הסיבות שהסעודים עודם פתוחים ליחסים עתידיים עם ישראל, כיום יותר מאשר אי-פעם, היא שהם מקווים לקבל ערבות ביטחונית אמריקנית למקרה של מתקפה אירנית. ריאד רואה את ההגנה שקיבלה ישראל השבוע וזה מה שהיא מקווה לקבל בעצמה, אומרת יסמין פארוק ממכון קרנגי. לדבריה, למרות ההיסטוריה של העוינות בין סעודיה לאירן, דעת הקהל נוטה כעת נגד ארה"ב וישראל בשל המלחמה. כתוצאה מכך, מנהיגי הממלכה מתמקדים כעת בלחץ על ארה"ב להוביל את ישראל לסיים את המלחמה. ההתפתחות אולי המפתיעה ביותר באזור היא הרצון הגובר של כמה ממדינות ערב להיות חלק מפתרון דיפלומטי שימנע את גלישת האזור למלחמה רחבה יותר, אומר הטיימס. בחודש נובמבר נפגשו בריאד נציגיהן כדי לדון כיצד לנצל בצורה הטובה ביותר את השפעתן כדי לסיים את מלחמת חרבות ברזל. קטר פעילה מאחורי הקלעים בניסיון להגיע להפסקת אש ושחרור חטופים, בעוד עומן מנסה (כולל בימים האחרונים) לתווך בין ארה"ב ואירן כדי למנוע עימות נרחב יותר. השאלה היא אם מדינה כלשהי מסוגלת להעביר מסרים בין ישראל לאירן; כלל לא ברור אם יש כזאת.