בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים נחקק חוק יסוד הצבא שקבע בין השאר את כפיפות הצבא לממשלה. התובנה שיש לנסח בחוק יסוד שינוי נדרש לאחר אסון לאומי, שהתרחש על-רקע היצמדות לתפיסות עולם שגויות, חשובה בימים אלו ביתר שאת.
מלחמת חרבות ברזל הנמצאת בעיצומה באה לידי ביטוי גם באופן רב-זירתי על-רקע המעורבות האירנית הישירה ושיגורי הטילים והכטב"מים משטחה, וכן העקיפה על-ידי מימון ואימון החיזבאללה, החמאס, החות'ים והמיליציות השיעיות בעירק.
מוקדם לדעת כיצד תסתיים המלחמה מבחינה צבאית ומה תהיינה ההשלכות המדיניות שלה. עם זאת ניכר כי ישנה הבנה נרחבת בקרב מקבלי ההחלטות והציבור כי ההפתעה שהובילה למלחמה וחוסר המוכנות לתצורה הרב זירתית שלה התאפשרו בשל תפיסות עולם שגויות בקרב ההנהגה הפוליטית בימין ובשמאל, במערכת הביטחון, בתקשורת ובקרב הציבור הרחב. הדיון סביב הגדרות מדויקות של תפיסות העולם השגויות הן מבחינה מדינית והן מבחינה אסטרטגית ביטחונית יתקיים מן הסתם ביתר שאת לאחר המלחמה.
עם זאת ישנה חשיבות רבה לצרוב כבר כעת בתודעה הציבורית את ההכרח לחוקק בחוק יסוד מספר עקרונות מרכזיים לשמירה על הביטחון הלאומי בעתיד. עקרונות אלו יחייבו את כל רשויות השלטון בארץ - הן הרשות המחוקקת, הן המבצעת והן השופטת. לחוק יסוד משמעות רבה יותר בהשוואה לחוק רגיל מבחינת המיצוב שלו כככזה שחורג ממתן מענה לאתגרים מוגבלים בזמן ובמרחב. כפועל יוצא מהדיון הציבורי שיתקיים לאחר המלחמה הכרחי אם כן יהיה לנסח את חוק יסוד הביטחון הלאומי.
הדיון סביב ניסוח החוק יתייחס בוודאי לשאלות הקשורות למוכנות ישראל לעימות רב-זירתי, למתקפות פתע ובתוך כך להכרח של שילוב תזות מנוגדות בהערכת המצב המודיעינית. בנוסף יתייחס החוק לצורך בהסתמכות צבאית עצמית ובתוך כך לשמירה על היקפים מספקים של יחידות לוחמות באוויר, ביבשה, בים ובסייבר, לשיפור יכולות ייצור עצמי של חימוש וליצירת אזורי חיץ ומרחבי שליטה ביטחונית ישראלית בנקודות חיכוך מול הפלשתינים והמדינות השכנות.
ההכרעות לגבי השאלות הללו יכולות לקבל פנים שונות, עם זאת שמירה על הביטחון הלאומי מחייבת שנקודת המוצא של הדיון תתייחס לאיומים פוטנציאליים על המדינה בעיקר כפועל יוצא של היכולות הפיזיות או העוצמה הקשיחה הצבאית של המדינות והישויות השכנות לה ופחות כפועל יוצא מהערכת הכוונות שלהן. כך, הערכה כי כוונות הגורמים השונים באזור אינן לוחמניות תהיה חייבת להיות מלווה בנתונים המראים קיטון ביכולות האיום על המדינה. על-פי החוק, מדינה קרובה או ישות טרור המגדילה את הארסנל הצבאי שלה תחשב כמאיימת באופן בסיסי גם אם ניתן יהיה לפרש את כוונותיה באופן אחר.
אילו הייתה תפיסה זו שלטת בקרב המדינאים ומערכת הביטחון לפני ה-7.10.23, לא ניתן היה לתפוס את החמאס כמורתע על-ידי מדינת ישראל בעוד הוא עוסק בהברחה בלתי פוסקת של אמצעי לחימה לרצועת עזה ובהקמה של צבא מאורגן המגדיל את יכולותיו במהירות.
בנוסף, על-פי עקרון זה לא ניתן יהיה לקיים מדיניות שהנחת היסוד שלה היא, כי ניתן למתן גורמים עוינים באמצעות יצירת מצב בו יש להם מה להפסיד כביכול, בין אם על-ידי מתן תגמולים טריטוריאליים או כספיים. מתן תגמולים לגורמים עוינים מחזק את היכולות הפיזיות שלהם ולכן עומד בניגוד לעקרון הנדון.
בהינתן עקרון זה מדינת ישראל לא תוכל להקטין את תקציב הביטחון היחסי שלה אל מול המדינות והישויות השונות באזור במצב בו הן מגדילות את שלהן. מכאן שעל-פי החוק תוכנית כגון התוכנית הרב שנתית גדעון ומסקנות הוועדה שהוקמה לבחינת תקציב הביטחון ב-2014 שהביאו בין השאר לקיצוץ בכוח האדם בצה"ל לא היו יכולות להתקבל כפי שהן.
על-פי חוק יסוד הביטחון הלאומי שר הביטחון יחויב בהגשת דוח שנתי לוועדת החוץ והביטחון שיכלול התייחסות מעמיקה לכל ההיבטים של החוק אחת לשנה. בנוסף אם לא תהיה עמידה של הממשלה בהוראות החוק כל אזרח יוכל לעתור לבג"ץ כדי שיורה לממשלה לקיים אותו כלשונו.