כאשר חושבים על מקומות העלולים להיפגע משינויי האקלים, אפשר לחשוב על שדות אורז בבנגלדש ואיים באוקיינוס השקט, אבל גם בתי מגורים נמצאים בחזית. קרוב לעשירית מהבתים בעולם מבחינת שווי מצויים בסכנה, כולל כאלה שממש לא קרובים לחוף. לפי הערכה אותה מצטט אקונומיסט, שינויי האקלים והמאבק נגדו ימחקו 9% משווי הבתים בעולם עד 2050 – מה שאומר 25 טריליון דולר, לא הרבה פחות מהתוצר האמריקני השנתי. זהו חשבון ענק התלוי מעל הבעלים והמערכת הפיננסית, והוא צפוי לחולל קרב אדירים בשאלה מי יפרע אותו. אפשרות אחת היא הבעלים, אך שוקי הנדל"ן הנוכחיים לא יוכלו לעמוד בכך. מחירי הבתים אינם מראים סימנים להתאמה לסיכוני האקלים. במיאמי, המצויה בסכנה לעליית פני הים, מחיריהם עלו ב-80% בעשור האחרון, הרבה יותר מאשר הממוצע בארה"ב. מאחר שסיכונים רבים עדיין אינם ודאיים, רבים מהבעלים לא ידעו מהו הסיכון שהם נוטלים בעת רכישת הבתים. אבל לממשלות יהיה קשה לחלק את הנטל, כי ידוע עד כמה שווי הבתים חשוב למצביעים. לחשבון יש שלושה חלקים: תיקון נזקים, השקעה בהגנה והתאמת הבתים. חברות ביטוח נושאות לרוב בעלויות התיקונים אחרי סערות ודליקות, אך בשל התדירות הגוברת של אירועים אלו בשל שינויי האקלים – הפוליסות מתייקרות. העלייה בפרמיות יכולה להיות כה חדה, עד שמחירי הבתים יירדו בגללה; כמה מומחים מזהירים ששליש מהבתים בארה"ב יושפעו בשל כך. לכן, הממשלות יצטרכו להשלים עם ירידת שווי הנדל"ן או לבטח בעצמן את הבתים, כפי שנעשה בחלקים מוכים אש של קליפורניה ומוכי סופות של פלורידה. ניתן להקטין את הנזקים על-ידי הגנת הבתים והתשתיות. יש מקומות בהם יהיה צורך במיזוג אוויר כדי שניתן יהיה להמשיך להתגורר; בהודו הוא נדיר למרות שהמדינה סובלת מגלי חום חמורים. בהולנד ובטוקיו בולמים מחסומים וסכרים את המים. מימון של כל אלו הוא האתגר השני: האם הוא צריך לבוא מכיסי הבעלים, שלא ידעו על הסיכונים בעת שרכשו את הבתים, או שהציבור צריך לשאת בעלויות? לעיתים, האיזורים המצויים בסכנה של עליית מפלס הים הם היהלום שבכתר של ארצותיהם – לונדון, ניו-יורק, שנגחאי; מה זה אומר לגבי מימון ההגנה עליהם? השאלה האחרונה היא כיצד לממן התאמות ביתיות. בתים תורמים 18% מכלל פליטת גזי החממה ויהיה צורך להתקין ברבים מהם מכשירים לצמצום הפליטה. אלא שמדובר בעסק יקר שיכול לגרום התנגדות. אשתקד ניסתה ממשלת גרמניה לאסור על השימוש בדודי גז, אך נאלצה לסגת בשל התנגדות הציבור להוצאה הכרוכה בהחלפתם. איטליה הציעה מענקים נדיבים לבעלי בתים שיבצעו התאמות; התוצאה הייתה בזבוז של 219 מיליארד אירו, 10% מהתוצר שלה. התוצאות המלאות של שינויים האקלים עדיין רחוקות, אך מוטב שמקבלי ההחלטות יתמודדו בהקדם עם שאלות אלו, סבור אקונומיסט. מחירי הבתים מגיבים לסיכונים רק לאחר שהללו מתממשים, כאשר מאוחר מדי לבצע השקעות מונעות. דחייה בטיפול תוביל להפתעות בלתי נעימות; מגזר הדיור חשוב, במיוחד למערכת הפיננסית, מכדי שיתומחר בצורה שגויה. ממשלות יהיו חייבות לתרום את חלקן ולעודד את הבעלים להשקיע בצמצום הפליטה מבתיהם, משום שזוהי טובת הכלל. לצד זאת, מקבלי ההחלטות חייבים להיזהר מפני סבסוד-יתר בדמות ערבויות שמנות ותוכניות ביטוח בגיבוי ממלכתי. מדובר בסיכון למשלמי המיסים שלא ניתן להסכים עימו, והוא יחליש את הדחף לבצע את ההתאמות. פיקוח על פרמיות הביטוח עלול להוביל למעבר תושבים דווקא לאיזורים המסוכנים. ולסיכום: מדובר בבעיות ענקיות כלל-עולמיות, אך התגובה הגרועה ביותר – של ממשלות ופרטים כאחד – תהיה להתעלם ממנה.