יותר ויותר אנשי אקדמיה מהצד הימני, פרופסורים ודוקטורים, מתחילים לצאת ממקומות המסתור והמחבוא שאליהם הוכנסו, ובשלב ראשון מקימים קהילה תומכת, קהילת המושתקים, המבוהלים, המאוימים בפיטורים, המתוסכלים מעריצות המיעוט, המפוחדים מגורלם העתידי הנתון בידי סוכרי פיותיהם.
הם יוצאים אט אט מהמאורות האפלות באקדמיה בהן הושמו ומשתפים בתחושות המחנק האקדמי, הפחד מלהתבטא נגד הזרם, החרדה מאימת הפיטורים.
זהו השלב הראשון בהקמת קהילה תומכת, קהילת המושתקים. הם כותבים על הפחד מהבעת הדעות במקומות העבודה, הם משתפים בהתכווצויות הבטן שהם חווים אל מול בעלי הדעה הנכונה ואין בילתה, המגיעים לעבודה עם חולצות נושאות לוגואים ומסרים פוליטיים, מדברים סאה כנגד הצד המושתק, המאוים, המפוחד, בלי פילטרים, בבוטות, ומבלי לחוש כי מקום עבודתם בסכנה.
האנוסים, כך מכונים האקדמאים המושתקים בקרב חברי הקהילה החדשה, שומעים את מחיאות הכפיים הסוערות של חבריהם המרצים באוניברסיטאות מהללים מחבלים ושהידים, קוראים את העצומות ההזויות על חרמות כנגד מדינת ישראל, מדינת האפרטהייד, על קריאה למדינות אירופה וארה"ב ללחוץ על ישראל, על פשעי מלחמה של קציני ומפקדי הצבא, רואים את הצביעות האיומה המונפת על-ידי נושאי שם הדמוקרטיה וחופש הביטוי לשווא.
האנוסים בקהילת התמיכה משמיעים קריאת כאב השתקה ארוך ומתמשך, משמיעים אנחות ייסורים של מי שמבקש לצרוח ופיו נאלם מחשש שמא יבולע לו.
האנוסים חשו בזאת בימי הפרות הסדר כנגד הרפורמה המשפטית הכה נדרשת, ראו את עריצות המיעוט, את המצור האלים על גוף מחקר "קהלת", את רדיפת החוקרים, את רדיפת התורמים, את גדרות התיל וחומות שקי החול במשרדי מכון המחקר.
האנוסים ראו את ההתפרעויות שזכו לאכיפה בררנית, לקריצה, לסלחנות, הם ראו את מופעי האימה ושמעו את הקריאות לסרבנות, הם נחרדו מהקריאה למרי אזרחי, למלחמת אחים, להיפרדות ממדינת ישראל למדינת יהודה. הם ראו פחדו, חששו, ונבעתו מכוח עריצות המיעוט במוקדי ההשפעה במדינת ישראל.
לעד אזכור את טקס הענקת התואר השני במשפטים של בני בו השתתפתי, כשרקטור האוניברסיטה, לצידו שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון, התגולל בשיח ביבים על ממשלת ישראל, על שר המשפטים, על ראש הממשלה, על הרפורמה המשפטית, כשהרקטור בדבריו האלימים מעל הבמה זעק את קריאת הקרב, "בושה, בושה, בושה". לנגד עיניו במקום טור בוגרים עטויי גלימות שחורות ראה את מצעד השפחות באדום. עמדתי אז מולו, הפכתי במחאה גבי אליו, יחד עימי התרוממו מספר בודד של אנשים שנחרדו מעריצות המיעוט.
באתם רגעים כעסתי, לא הבנתי מדוע מאות המשפטנים, שהתכתבו במסרונים זועמים תוך כדי דברי האיוולת אינם מתרוממים מכסאותיהם וזועקים מול הרקטור, "בושה, בושה, בושה." כשתם הטקס והזעזוע הקיף את מאות הסטודנטים ובני משפחותיהם הבנתי, הבנתי את הפחד, את היראה, את הסכנה של מי שחושב להמשיך ללמוד באקדמיה, הבנתי את שתיקת האנוסים החדשים מאימת עריצות המיעוט.
לא עוד, בימים אלה מתחילה התעוררות. רעש ניתוק שלשאלות הפחד ומשקולות החרדה מהאנוסים החדשים, מתחיל להישמע. אט אט הם מתחילים לצאת ממאורות ההשתקה אליהן הוכנסו בעל כורחם, מנערים מעליהם את שמיכת הדיכוי, את מעטפת עריצות המיעוט ויוצאים לחופשי.
האנוסים החדשים נמצאים עדיין בשלב הקהילה התומכת, עדיין אינם מעזים לפתוח פיהם, ולהביע דעה חופשית במקומותיהם, עדיין אינם מעזים לעמוד חוצץ נגד עריצות המיעוט המדכא, סוכר הפיות והמאיים, אך זוהי בהחלט בשורה טובה.
בשולי הדברים אני מבקש לשתף בראיון ארוך אשר ערכתי עם פרופ' אסא כשר בביתו. פגשתי אדם נעים הליכות, רציונאלי, מבוהל, מפוחד ומתוסכל ברמות בלתי ניתנות לתיאור. העילה לפגישה, ראיון שערכתי עימו על המתקפה חסרת התקדים ונטולת הרחמים כנגדו על-ידי חבריו לאקדמיה. אסא כשר הוקע אל עמוד הקלון, הושמץ, הוכפש וכמעט גורש על-ידי סוכרי הפיות, אבירי חופש הביטוי, מאחר שהעז להסכים לקבל עליו את בקשת שר החינוך דאז, נפתלי בנט, לכתוב קוד אתי לאוניברסיטאות בהן, כאז כן היום, צמחו גידולי פרא, עשבים שוטים ומסוכנים.
אני זוכר את מבטו המיוסר של אסא כשר, את כאבו הרב על התגובה המחפירה כנגדו, בעיקר אני זוכר את החרטה על שהסכים להיענות לבקשת שר החינוך "הפשיסט", את השיעור שלמד, ואת ההחלטה, "לא עוד", אכן קוד אתי לאוניברסיטאות לא נכתב אך בנפשו נצרבה לעד שריטת עריצות המיעוט שיכלה לו.
כששמעתי את אסא כשר בשנה האחרונה מקצין עמדות, מתבטא בשיח ביבים, מבקש לפשוט טלפיו ולהכריז, "אני יותר שונא מכם, אני יותר מתעב מכם, אני יוותר קיצוני מכם, כן מכם ששנאתם אותי לפני רגע", חשתי רחמים על האיש, חמלה ובוז גדול. שוו בנפשכם, פרופסור אסא כשר נכנע לעריצות המיעוט. מה יאמרו אנשי האקדמיה המושתקים? האנוסים החדשים מתעוררים. בהצלחה במאבק הסיזיפי מול עריצות המיעוט. לפנינו דרך ארוכה.
