האתוס לפיו הודו גדלה בקצב מהיר הוא גם אחד מנקודות המכירה העיקריות של מודי בבואו להיבחר בשלישית. מודי מגיע מגוג׳ראט, אחד מהמדינות הכי עשירות בתוך הודו. שם הוא היה מושל שהתפרסם בין היתר בגלל המיקוד שלו בתמיכה בעסקים. גם כראש הממשלה, מודי נקט במדיניות של סיוע לעסקים. מדיניות הדגל שלו הייתה ״Make in India״ שנועדה לחזק את הייצור בהודו, כולל הקלה של תנאי השקעה בהודו ותמרוצה; אפל, למשל, החלה לייצר בהודו. מודי גם פישט את המע״מ והפחית את מס החברות.
הוא גם השקיע המון בבניית תשתיות: שדות תעופה, כבישים מהירים, תחנות כוח (וחשמל סולארי), תשתיות דיגיטליות. מודי גם יזם רפורמות פיננסיות שפיתחו שווקים פיננסיים, ניקו אי-סדרים בבנקים וחיברו מעל חצי מיליארד איש (!) לחשבונות בנק. זה נתן לעסקים יותר גישה לאשראי. היו רפורמות שגם גרמו לנזק - כמו הביטול הפתאומי של שטרות ה-500 ו-1000 רופי כדי להיאבק בשוק השחור. יצר כאוס. אבל הסך ממש חיובי.
הודו קיבלה בשנים האחרונות גם רוח גבית מהרתיעה של חברות מערביות מעשיית עסקים עם סין. ואכן, מודי ניצח על צמיחה כלכלית עצומה, 6%-7% במהלך כהונתו (מלבד הקורונה) - הכלכלה כמעט הכפילה את גודלה. אבל האמת היא שזו צמיחה נמוכה מהצמיחה הדו-ספרתית שאפיינה את סין במשך שנים במסע שלה לפיתוח. ועדין נותרו אתגרים מהותיים שיגבילו צמיחה גבוהה בהודו:
- ריכוזיות גבוהה. נדמה שכל דבר בהודו זה טאטא, אדאני, מהינדרה, רילאיינס או כמה חברות נוספות.
- עדין קשה לעשות עסקים ביחס למדינות אחרות. למשל, לוקח המון זמן לסיים הליכים משפטיים. חברות גדולות צריכות לקבל אישור ממשלתי לפטר.
- התשתיות עוד לוקות. זה מפחית את רווחיות הייצור במדינה ביחס למדינות אחרות - לוגיסטיקה למשל היא רכיב הרבה יותר גבוה בעלות הייצור.
- השקעות חיצוניות ירדו לאחרונה, כולל הון-סיכון.
- גם השקעות המגזר הפרטי, מנוע חשוב לצמיחה, עדין נמוכות משיעורן לפני המשבר הפיננסי ב2008.
- יש מאות מיליונים באזורים כפריים ללא גישה לחינוך או רפואה מספקים. זה מקשה על אינטגרציה בשוק התעסוקה, ויש פערים אדירים בין המדינות בהודו ובתוכן.
- האוכלוסייה גדלה ושיעור התעסוקה דווקא יורד - הודו לא מצליחה לייצר מספיק מקומות עבודה. אבטלת הצעירים גבוהה יחסית.
כל זה מוביל לצמיחה שמתחת לפוטנציאל למדינה ברמת הפיתוח ההודית. אז למרות שהודו היא בהחלט הכלכלה הגדולה שצומחת הכי מהר, בגלל ההיסטוריה והאתגרים לצמיחה גבוהה יותר, הודו עוד לא מתקרבת לעוצמה הכלכלית של שכנתה-יריבתה מצפון, סין.
אך עם כל האתגרים, כמעט וודאי שבעשורים הקרובים נראה את הודו הופכת להיות הכלכלה השלישית בגודלה בעולם ומגיעה לרמות הכנסה בינוניות - מודי רוצה להגיע לתמ״ג לנפש של 14 אלף דולר עד 2047. לכן הודו חייבת להיות חלק מהאסטרטגיה הבינלאומית של ישראל.
כלכלית, הודו יכולה להיות שוק עבור מוצרים ישראלים, מוקד לשת״פ עסקי, מקור לשירותים טכנולוגיים, ובאופן גובר גם מקור להון ולהשקעות בישראל (חברה הודית גדולה כבר רכשה את נמל חיפה). גיאופוליטית, אנחנו חווים את הסנונית של עלייתה של הודו כמעצמה גלובלית. הודו למשל שלחה צי משלה לאחר התקיפות החות׳יות.
הודו היא שחקן עצמאי, שעוד מעצב את מיקומו בעולם, אך ברור כרגע שהיא יותר קרובה למערב מאשר לסין. לא לחלוטין, כמובן. הודו למשל רוכשת מרוסיה הרבה נפט במקום המערב. אבל היריבות עם סין ומאפיינים אחרים מקרבים את הודו יותר למערב - אומנם כשחקן לא משויך ועצמאי.
אפשר להזכיר למשל את קבוצת ה-Quad שכוללת את הודו, ארה״ב, יפן ואוסטרליה, שותפות ביטחונית ודיפלומטית שהוחייתה בשנים האחרונות - ומקבלת רלוונטיות מול התעצמות האיום הסיני. גם ישראל לוקחת חלק משותפות דומה לכאורה, ״ה-Quad של מערב אסיה״ (I2U2), עם הודו, איחוד האמירויות וארה״ב. זו חובה אסטרטגית שלנו ליצוק בשותפות זו תוכן, שכרגע לעניות דעתי חסר. תוכן כזה יכול להיות מיסוד ציר בטוח ויעיל לתעבורה ימית-יבשתית בין הודו לישראל וממנה לאירופה.
לפני המלחמה דובר על קידום ציר כזה, IMEC. זה לא פשוט למימוש, אבל מיסוד הציר יהיה נצחון גיאופוליטי לישראל. ישראל צריכה למשוך את הודו ככל הניתן לשת״פ כלכלי, מדיני וביטחוני - גם מול אירן.