אבל כל זה התכרסם לאיטו בחודשים הארוכים שעברו. הכל שב: הדחיינות של נתניהו. הפנטזיה הפלשתינית של השמאל. ליבוי המלחמה הפנימית. היעלמות מושגי הניצחון וההרתעה מן השיח. הרצון לקנות שקט. וכך, אחרי חודשים של דריכה במקום, אחרי שיבה של כל מי שיכול היה לשגרה, מגיעה ההצעה הישראלית לעסקה ומלמדת שוויתרנו על כל מה שלמדנו. ההצעה הישראלית להסכם, זו שחמאס צריך להשיב עליה, היא הצעה המגלגלת אותנו חזרה לשישי באוקטובר. אולי היא לא תצא לפועל, האויב יחמיץ גם אותה - אבל עצם הנכונות הישראלית לחזור לגבולות הישנים, הארורים, כאשר אותם מרצחים יושבים מעבר להם, כאילו לא עוללו את הנורא מכל בשבעה באוקטובר; לוותר על על מה שקנתה בדם חיילינו, שהלכו אל האש בידיעה שהם שותפים לשינוי אסטרטגי עמוק ונאמנים לשבועה 'לעולם לא עוד'; להמשיך לשאת ולתת עם מי שהוכיחו שאין בהם צלם אנוש, ולהשלים עם עולם שהחל לנרמל את מעשיהם (במקום להנהיג מערכה חריפה ונחושה של דה-לגיטימציה עמוקה של כל נושאי נרטיב מהנהר ועד הים, הנרטיב הפלשתיני שכולו שלילת ישראל)- עצם הנכונות הזו היא חרפה נוראה, עגומה, שריח כבד של תבוסה עולה ממנה. התבוסה הזו מתקבלת באדישות, כאילו אין דבר טבעי יותר מממשלה שמפנה עורף ליעדים הקיומיים שהיא עצמה הציבה, שהיא עצמה ביקשה לומר לעולם כולו ולבית פנימה שהם חיוניים וקיוניים, שהם מחייבים הפניית כל המשאבים, ספיגת כל הביקורת, מימוש כל מסירות הנפש. התבוסה הזו מתקבלת באדישות, כי שכחנו. כי היום יום המשגשג שסביבנו עוזר לנו להדחיק נקודה היא מתקבלת באדישות אצל חלקנו, שמעולם לא חשבו שישראל באמת תנצח. וממילא, העניין העיקרי שנותר הוא סבלם הנורא של החטופים. הכישלון הלאומי הנורא נתפס כבר כנתון, בסדר העדיפות חזר להיות כמו לפני - סדר שבו חיי היחיד הקונקרטי חשובים יותר מהחוסן הלאומי, מהביטחון הכללי, מהניצחון על אויב אכזר. רק כך, מציאות שבה השבתם של החטופים, המוחזקים בניגוד לכל נורמה אנושית או חוק, באמצעות כניעה למנוולים שבאויבינו, יכולה להיתפס כפתח "ניצחון עמוק" של ערכי הסולידריות היהודית והישראלית.

שכחנו והשכחנו את שהתחולל כאן באמת בשבעה לאוקטובר, ואת מה שנשבענו כעם בעקבותיו. לא, לא רק נחטפו אנשים נשים וטף, חיילים וקשישים. בשבעה לאוקטובר קמו עלינו לכלותינו, והצליחו 'בקטנה'. קטנה שהיא גדולה מאוד. האם נשכחו יותר מאלף הרוגי אותו היום? האם נשכח המוות והאימה שנזרעו בשדות היפים של מערב הנגב וחלחלו אל לבבות כולן, מעוררים אותנו להבין מה הגורל הצפוי לנו אם נינתן בידי הפלשתינים? האם נשכחו הסיבות העיקריות שבשבילם יצאו בנינו ואחינו ואחיותינו אל מול האש, טסו מארצות רחוקות, התנדבו כשלא נקראו, שינו את כל אורחות חייהם לחודשים ארוכים, נפצעו בגוף ובנפש, ומאות מהם נהרגו? לא, הם לא עשו זאת רק כדי להחזיר חטופים. ישראל לא שינתה את עורה ויצאה למלחמה ארוכה אכזרית ויקרה כ"אמצעי לחץ במשא-ומתן הומניטרי". אין דברים כאלה. גם רבבות הפלשתינים לא נהרגו כחלק ממסע להשבת החטופים. המלחמה ההיסטורית נועדה להכריע את חמאס, להשיב לישראל את ההרתעה שקרסה, להפוך מחדש את הגבולות לכאלה המבטיחים בתוכם מרחב של שלום וחיים, ולהבהיר למי שהרים עלינו יד אכזרית שזהו מעשה שאין אחריו תקומה, רק אובדן. בהתאם, גם אינני מאמין שהנכונות הישראלית לכתב כניעה שכזה נובע רק מהרצון להשיב את החטופים הביתה. כמובן, זהו גורם רב חשיבות, הן באמת - כשיקול ראוי מאוד, כחובה אנושית ולאומית - והן כמענה ללחץ שמופעל בתוך ישראל בסוגיה זו. ועדיין, הצורך בהצלת החטופים ובהשבת הגופות אינו יכול להסביר לבדו את ההצעה הישראלית. מדינה מוותרת על היעדים שהציבה בצורה כה ברורה, רק אם הגיעה למסקנה שאין לה יכולת או כוח להביא אותם. אולי זה הלחץ האמריקני, אולי זה הדשדוש בחזית הצפונית, אולי בכלל זה תרגיל הטעיה שממתין לנשיא אחר בבית הלבן - יהיה אשר יהיה, ההצעה הזו היא חרפה, ומדינה שמוכנה לחרפה שכזו מזמינה לעצמה תבוסה. אני מקווה שכולנו הבנו, שכבוד לאומי אינו מונח שוביניסטי וארכאי, אלא תשתית לשרידות ולעוצמה. והנה, ההצעה עלתה, ובאולפנים לא מדברים עליה בזעזוע, ולא יוצאים במלים חריפות על הקבינט, ובמקום זאת עסוקים בכסיסת ציפורניים לקראת תשובתם של אלה שלא היינו צריכים לדבר איתם בכלל. האם איבדנו את יצר החיים הלאומי שלנו? כן, השיגרה משכרת, ובסוף אנו נוטים לחזור לאזורי הנוחות שלנו, גם כשהם אזורי אסון. אבל אנחנו בעת היסטורית. עת שדורשת מנהיגות שמסתבר שלמרות הכל עדיין נעדרת. עת שנתבונן עליה בעתיד ונשאל - איך יכולנו. איך הרשינו. איך.