אם ארצות הברית ומצרים נתנו את הסכמתן בשתיקה לפעילות צבאית מצומצמת של צה"ל ברפיח, ולו רק כדי למנוע ביזיון מבנימין נתניהו וממשלתו - ניחא. אם לאו - זה אסון. אם הן - לא כל כך חשוב.
מלחמת עזה היא כישלון קולוסאלי של בנימין נתניהו וטעות טקטית עמוקה של צה"ל. אבל אם המלחמה הזאת הייתה כורח מפני שהקיצונים (אירן, חמאס, חיזבאללה) לא יכלו לעבור לסדר היום על הברית הנרקמת בהשתתפות אמריקה, סעודיה, ירדן, המפרציות וישראל - כי אז למרות שפגיעתה של המלחמה רעה יש בצידה גם תמורה בצורת ברית אסטרטגית כזאת מן המעלה הראשונה.
כל אלה הערכות. אין מספיק מידע. אבל דבר אחד ברור: ברמה המעשית לשנים הקרובות יכלה ישראל להגיע ליעדה האסטרטגי גם במהלך המלחמה הרעה הזאת אילו הסכים ביבי להעביר את השליטה ברצועת עזה למנהלה פלשתינית הכוללת גם את הרשות הפלשתינית. בסירובו הוא גורם למלחמה להתמשך. בסירובו נראה הלילה יחיא סנואר מנהיג פשרן למרות שבפועל הוא מתעתע בעולם.
הצמד-חמד בני גנץ וגדי איזנקוט צריך להבין כי נייר הלקמוס שלהם פשוט וברור: על ביבי להינתק מהסחיטה של הימין הקיצוני ולהסכים לנוכחות של הרשות הפלשתינית בניהול עזה, וזה בעצם מה שהטיח בפניו אתמול בתבונה רבה אהוד ברק. אך בכל מחנה ביבי רק הוא עצמו מבין כי ברק מבין נכון ממנו.