"שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה, / לטובת החישוב הכללי / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי" – ארבע שורות קצרות ומבריקות של המשורר והמתרגם צור ארליך על הקשר בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ארליך למעשה אומר לנו: המחיר שאנו מנציחים ביום הזיכרון הוא נורא – אבל בלי יום העצמאות, היו לנו הרבה ימי שואה. אלא שהשנה אנחנו חייבים להישיר פנים אל המציאות חסרת התקדים: מדינת ישראל היא-היא המקום שבו התחולל הטבח הנורא ביותר של יהודים מאז השואה. מה שבהחלט מעלה את השאלה הזועקת: איך יכול להיות שאחרי הקורבנות שאנו מזכירים ביום הזיכרון ואחרי הריבונות שאנו חוגגים ביום העצמאות, חזרנו למראות ולקולות ולעדויות ולסוגיות שנראו כאילו נלקחו הישר מיום השואה. יש שורה ארוכה ביותר של סימני שאלה בנוגע ל-7 באוקטובר, מה שקדם לו ומה שבא אחריו. יש שורה ארוכה לא פחות של סימני קריאה שמחכים להצבתם: מה צריך לשנות, כיצד, מתי, כמה. אבל דומני שניתן לרכז את כולם לתוך היגד אחד: מדינת ישראל קמה כדי ש-7 באוקטובר לא יוכל להתחולל בה; המשימה החשובה ביותר היא להבטיח שאכן כך יהיה.

תרשו לי להציע נקודת מבט בוויכוח האין-סופי על משמעות היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית: יהודית היא סיבת קיומה, דמוקרטית הוא אופן קיומה. המדינה הוקמה כדי להוות בית לאומי ומקלט לכל יהודי באשר הוא, והיא עושה זאת באמצעות משטר דמוקרטי. זו הסיבה לכך שאי-אפשר לנתק בין השניים: המדינה לא תתקיים אם לא תהיה יהודית והיא לא תתקיים אם לא תהיה דמוקרטית. הממשלה הנוכחית פגעה קשות בשני עמודי היסוד הללו. הרפורמה המשפטית מאיימת לחתור תחת המשטר הדמוקרטי, בדמות הסרתם של בלמים חיוניים בפני כוחו של השלטון (באשר הוא) ולמניעת עריצות הרוב (באשר הוא). שיהיה ברור: הרפורמה ממש לא ירדה מעל הפרק והסכנה עודנה מרחפת מעלינו. מספיק לראות את התעקשותו של יריב לוין שלא למנות שופטים שהמיעוט הממשלתי בוועדה לבחירת שופטים אינו תומך בהם, שלא למלא את שורות בית המשפט העליון, שלא למנות נשיא קבע לבית המשפט ושלא למנות נציב תלונות ציבור על שופטים. אם וכאשר ה-64 יוכלו, הם ינסו להחזיר אותה – גם אם בצורה חלקית. המלחמה מטילה ספק בדבר היותה של ישראל חוף מבטחים לכל יהודי. נכון שמזה עשרות שנים אנחנו חיים בתוך אבסורד מטורף, בו המקום המסוכן ביותר ליהודים באשר הם יהודים הוא דווקא מדינת היהודים. אבל לא צריך להסביר מהי משמעותו בהקשר זה של הטבח ב-7 באוקטובר. וזה קורה כאשר האנטישמיות ברחבי העולם, במיוחד במערב החופשי והדמוקרטי והליברלי, נמצאת ברמות שלא נראו כמותן מאז השואה. כלומר: דווקא כאשר העם היהודי הכי זקוק למקלט, קירותיו נסדקים. גם לזה אחראית ממשלת החורבן.

עוד כמה מילים על גל האנטישמיות. הנתונים מבהילים עד אימה, עם זינוק של מאות אחוזים בתקריות האלימות אשר ניצבות על הררים של הסתה גסה וחסרת מעצורים. "השנאה העתיקה ביותר", כפי שמכונה האנטישמיות, יודעת היטב כיצד לנצל את מיטב הטכנולוגיה העדכנית. בגרמניה הנאצית זה היה הרדיו; במאה ה-21 אלו הרשתות החברתיות. ההבדל הגדול אמור להיות מדינת ישראל, אבל האמנם? אני לא מדבר רק על הפגיעה הקשה במעמדה של המדינה כחוף המבטחים היהודי, אלא גם על כך שבגדול – ממשלתה של המדינה היהודית מתעלם מן העובר על העם היהודי. לא ראיתי שהיא הקדישה דיון כלשהו לאנטישמיות ולהתמודדות איתה, לא שמעתי על יוזמות שלה להיאבק בה, לא ראיתי את נציגיה מתייצבים בקמפוסים האמריקניים שהפכו למורסות של שנאה ואלימות. כאשר אנחנו זקוקים לתמיכת התפוצות – בכסף, בפוליטיקה, בתקשורת – אנחנו יודעים היטב להיכן להתקשר. אבל כאשר התפוצות זקוקות לנו, אין אף אחד בבית. יתרה מזאת: מן הראוי לכל הפחות להקדיש מחשבה לשאלה, האם לאנטישמיות הנוכחית צריך להיות איזשהו משקל בהחלטות לגבי המשך המלחמה והיום שאחרי. שיהיה ברור: שונאי היהודים לא צריכים סיבות והם תמיד ימצאו תירוצים; חייבים להילחם בהם ואסור להיכנע להם. זה לא אומר שמותר להתעלם מהם ובעיקר ממה שהם מעוללים לאחינו בתפוצות. לכן, לכל הפחות, יש מקום לבחינה שכזאת, גם אם המסקנה תהיה שהאנטישמיות אינה צריכה להשפיע על מהלכיה של ישראל.

בנאומו ביד ושם בליל יום השואה הכריז בנימין נתניהו: "נילחם לבד אם נצטרך". הוא גם תקף בחריפות את המתרחש בזירה הבינלאומית, החל מן ההתנגדות הבינלאומית להתקפה ברפיח, דרך האנטישמיות בקמפוסים וכלה באיום של צווי מעצר מבית הדין בהאג. הנאום הזה מדאיג משתי סיבות שהן בעצם אחת: התעלמות מן המציאות. ישראל אינה יכולה להילחם לבד. נקודה. היא צריכה נשק תוצרת חוץ, בעיקר מארה"ב. היא צריכה מימון למערכות ההגנה האוויריות, שוב בעיקר מארה"ב. היא צריכה לקוחות שירכשו את הנשק מתוצרתה כדי לממן את פיתוחו עבור צה"ל. היא צריכה נפט ודגנים וברזל ורכבות ומטוסים שכולם מיובאים. היא צריכה גיבוי דיפלומטי שימנע עיצומים. היא צריכה את שוקי ההון כדי לגייס את המימון למלחמה. היא צריכה קואליציה בינלאומית נגד אירן. בהנחה שנתניהו לא נדבק במשיחיות ההזויה של הימין, הוא יודע זאת היטב – ובכל זאת הוא זורק ססמאות נבובות ומופרכות. המצב הבינלאומי הקשה של ישראל איננו גזירת גורל. נכון, חלק ממנו נובע מצביעות שתמיד שוברת שיאים כאשר מדובר ביהודים, וחלק ממנו נובע מסיבות פוליטיות פנימיות. אבל חלק ממנו, אולי המשמעותי ביותר, הוא תוצאת המדיניות של נתניהו וממשלתו: הסירוב העיקש לדון בעתיד הרצועה, העיכובים והקשיים בסיוע ההומניטרי, ההתקפות הגסות על ארה"ב וג'ו ביידן. אפילו ההחלטה לשלוח את השגרירה ברוסיה סימונה הלפרין להיות כמעט הנציגה המערבית היחידה בהשבעתו של הרודן הרצחני ולדימיר פוטין, במה שנראה כאילו מישהו מתעקש להפוך אותנו למצורעים ולהיראות כבעלי בריתו של מנהיג שנגדו כבר יש צו מעצר בינלאומי. נתניהו יודע גם זאת היטב – ובכל זאת הוא מפריח האשמות.

"מי אמר ש-1.9 זה תאריך יעד? למה כל הזמן מדברים על התאריך הזה, ומה יקרה אם יחזרו כמה חודשים אחרי?" – תהה בנימין נתניהו בישיבת הקבינט השבוע, כאשר עלתה שאלת גבול הצפון. אז נכון שנתניהו הוא אלוף העולם בדחיינות ושתמיד נראה שהוא לא ממהר לשום מקום, אך האמירה הזאת בוטה במיוחד אם זוכרים שבעיצומה של המלחמה הוא ידע היטב לפעול במהירות. זאת אומרת, כאשר זה נגע אליו אישית. ב-8 באוקטובר, היום השני של המלחמה, נפגש נתניהו עם יועצו הפוליטי יונתן אוריך ועם דוברו עופר גולן. ב-22 באוקטובר הוא פנה לסוקר האמריקני ג'ון מק'לוגין, עימו הוא עובד מזה שנים, והזמין סקר. ביקורו הראשון בבארי ורעים היה ב-14 באוקטובר. פגישתו הראשונה עם משפחות חטופים הייתה ב-28 באוקטובר, והבאה – ב-20 בנובמבר. הביקור הראשון אצל מפונים התקיים ב-13 בנובמבר. זאת אומרת, ש-1 בספטמבר 2024 הוא ממש לא תאריך יעד קרוב די הצורך בשביל לסיים את אחת החרפות הגדולות ביותר בתולדות ישראל: רבבות אזרחים שנעקרו מבתיהם משום שהמדינה אינה מסוגלת להגן עליהם וכדי ליצור אזור ביטחון בתוך ישראל. אבל באוקטובר 2023 הפוליטיקה הייתה מאוד דחופה.

בשבוע שעבר הכרזנו על יצחק גולדקנופף כמועמד לפרס על שילוב של טמטום והפקרות. אבל התחרות בהחלט פתוחה, והנה ההתפתחויות בה בשבוע החולף. בצלאל סמוטריץ החליט שבנימין נתניהו אשם ביוקר המחיה; בעליית הגרעון ל-7% תוצר כבר בחודש אפריל (היעד לשנה כולה הוא 6.6%) כנראה איש אינו אשם ואיש אינו צריך לטפל. הזירה הכלכלית ממשיכה להיות מופקרת למשיחיסט חסר כל כישורים. מירי רגב שברה את העמימות סביב המתקפה באירן בחודש שעבר והכריזה שישראל עמדה מאחוריה. לא ברור איך זה עניינה של שרת התחבורה; שמא התת-אלוף מיל' שכחה שהיא כבר לא דוברת צה"ל, אם כי יותר סביר להניח שהיא פשוט רצתה לקושש כמה נקודות אצל הבייס (ולכן פטפטה דווקא בערוץ 14). למותר לציין ששרת הטקסים והחנופה לא ספגה נזיפה כלשהי, ודאי לא שבוע לפני טכס המשואות בו דאגה מראש למנוע כל ביקורת על הממשלה והעומד בראשה. איתמר בן-גביר מככב כמו תמיד. הוא ממשיך לחלק ציונים (גרועים כמובן) לצה"ל, יואב גלנט והרצי הלוי – למרות שכידוע לא שירת במדים אפילו יום אחד. ולמרות שבתפקידו-שלו הוא נכשל בצורה מחפירה: 70 ערבים נרצחו מתחילת השנה עד השבוע, עבריינים מחסלים חשבונות בחוצות הערים, שיא בגניבות הרכב, זינוק בתלונות על אלימות שוטרים. נראה מה הוא מכין לנו לכבוד יום העצמאות.