ספרה של ורדה גנזך הוא מחווה לאמא שלה, במלאת לה 99 שנים. השורות כובשות, קוראים אותו בנשימה עצורה, שיר מתחבר לשיר. נוכחים לדעת, שיש מכלול. שיש תורת חיים מעבר לכל ההיסטוריה המשפחתית. ורדה גנזך משדרת לנו - בלי הסיפור שקדם לנו, בלי השאיבה מקורותיו של הדור הקודם - מה שווה המציאות כאן ועכשיו. זה ספר שנכתב כדי לספר סיפור של אם, ובעצם זה סיפור של דור. מתברר, שאפשר גם לכתוב ביוגרפיה רוחנית, סיפור אישי של גיבורה שהיא גדולה מהחיים. אכן משיר לשיר, אנו קוראים שברי הוויה וקולטים שזו ביוגרפיה שלא בדרך שזירה כרונולוגית של אירועים. אכן, אפשר לספר קורותיה של אם, סיפור מאבקה הרוחני - וכל זה לא כתיעוד היסטורי ממוסמך ושגרתי. זו שירה תנ"כית, זו שירת תהילים חדשה. ורדה גנזך-יונגרמן מלמדת אותנו פרק בהנחלת מורשת. ספרה החדש 'אימי - שרה יונגרמן' נראה ממבט ראשון כאוסף של פרקים, אבל אט אט אנו נוסעים ברכבת הזיכרונות - אנו רואים שהנופים בדרך מתחברים למכלול. ורדה מלמדת אותנו כיצד פרטים הופכים למשנה רוחנית, לאידיאה, לדרך חיים. זו דרכה של ורדה גנזך המשוררת והמבקרת להעניק לנו תיעוד פואטי ספרותי. הליכות חיים של "אם כשיעור בדרך ארץ בצניעותה הייתה לי למופת, בדומייתה הייתה לי כחידה, שברירית בשקיפותה כל וריד ונים נציג תקופה". עמוד 5. פרקי החיים שואפים להגיע למטרה, לייעוד - אבל הדרך לא תמיד הולכת למישרין, יש גם מהמורות בדרך, יש קשיים ואתגרים. "סהדי במרומים על כי התחלפו הזמנים שובשו העיתים". עמוד 4. כשהבת רואה את אימא בשנים שבהן הנתיבים משתבשים, עליה לאזור כוחות כדי להשתנות, ללכת לקראת, ואין זו מלאכה קלה. הבת המשוררת יודעת לעמוד בכבוד במשימה הקדושה הזו. "ואני עושה רבות לצעוד בין כל הסמטאות והמבואות לראות, להיראות בצנעה ואהבה בסובלנות שאין דיה". היא פונה לכוחות עליונים לסייע לה בשמירה על כבוד אמה, ביכולת להתאים עצמה לעולם המשתנה. "מלא נא אלי עצמותיי ויכולותיי הכלולים ויבוא יש מאַין עֶזרי". שירה בימי חולין המתכתבת עם שירת תהילים, עם פרק קכ"א בתהילים 'מאין יבוא עזרי'. הבת מביטה בערגה אם המתייסרת בעולם שהתהפך עליה, היא יודעת שתרומתה הקטנה כה נחוצה, בלעדיה קשה לאם לעבור את המהמורות שבדרך. "לכמה מעט זקוקה אם. לחיבוק של מי שהפכה לכזאת, למבט בעין טובה, לזמן ולשהייה עם יוצאי חלציה כמיהה וכשזה בא ומגיע חומדת כל ניע רוצה להגיד, רוצה להביע אך נועלת את פיה נושמת הדקות, שומעת הקולות. מתחילה לשמר המראות שיישארו לבאות. רק לחוש ולהרגיש, משהה בלי להחיש. לו יכלה הייתה עוצרת מחוג מלכת בדום שתיקה ללא הגה ומילה". עמוד 6. לפנינו דוגמה מובהקת לראייה רגישה מאד, מזדהה מאד. בעולם שרק הולך ונחלש, שהכול הולך ואוזל - האם מבקש להאט הילוך, ואילו רק הייתה יכולה הייתה עוצרת את המחוג מִלֶכת. הבת חשה, שהאם מבקשת להקפיא את ההוויה - ותוך כדי היא קולטת אמת פנימית: האם שואבת לתוכה מראות וקולות. מבחינתה זו צידה לדרך, 'שיישארו לבאות'. הנופים הרוחניים הם תרמיל של עוצמה, אלה מרכיבי הכוח שייתן לה מוטיבציה להמשיך, רצון להתגבר על המכשולים והקשיים. משיר לשיר נפרשים קטעי חיים, ואנו חשים שיש כאן מסד, יסודות של היסטוריה כתובה, מחברת ספרותית. מִפֶרק לפרק, מזיכרון לזיכרון - אנו מקבלים מנות מעודנות של לקחים, של מוסר השכל, של מוטו לחיים - והכול עולה מן הסיפורים הקטנים. ההיסטוריה המיוחדת הזאת משדרת משהו, מעניקה לנו תחושה שרק להיסטוריה נושמת שכזאת יש כוח לתת לנו מצְפֵן רוחני. להעיר אותנו למצוא את עצמיותנו, את משמעות קיומנו. הבת מנסה לשאוב אור מן המילים ומן המעשים: "אני רוקמת מילים ומחשבות שוזרת בכוונות חוקרת זמנים מחברת לדורות הקודמים בגעגועים". עמוד 8. מחשבות מצטרפות למחשבות - והיא מנסה לדלות מפנֶיה של האם הנאבקת בימי זקנתה, את מה שמתחולל בתוכה. "הנגזר כי ישכון בי התוהו? לאורך ימים הבוהו?". עמוד 10 היא רואה כיצד הכוחות אוזלים והזקנה משתלטת, כמה קשה לאם לאבד צלילות בחלוף הזמן. "השילה פיסה ועוד חלקת תובנה ומקץ הימים שיבואו יכמרו רגשותיי אליה אני, אני יודעת!" עולמה הדועך של האם מחלחל לבת השואבת לתוכה את הכאב והאתגרים, היא כבר חשה רחמים על עצמה, השבר שעובר על האם מחלחל בה, חורך אותה. איזו הזדהות מרגשת. "במחשבותיי אחמול עצמי וכאב געגועיי לאימי יחרוך קרבי ידמם זיכרונותיי, תמונות חיי וכתביי ורק בבואתה תופיע בערגת חלומותיי, האומנם?". כל קורא וקוראת ניצבים בהשתאות, מתרגשים לנוכח היכולת לחוש כל ניד שעובר על האם, כל משבר שהיא חווה. השלמות שהייתה נשברה, רק בבואה נשארה מן הדמות המלאה שמילאה את חייה, ועדיין נותר החלום, מהבהבת הערגה. זה מה שמחזיק את הבת, היכולת לראות את השלם ולא רק את השברים. הכל שב אליה, הסיפורים הקטנים, החלומות שהיו, וכמו בנבואות אנו זוכים לפסוק הזה 'הנה ימים באים'. "הנה ימים באים וכמו נשכחו הפרטים הרחובות שָקטוּ" ובסוף שיר זה פנייה מרגשת לשמיים: "שמעו שמיים שבעתיים ייפתחו שערים". עמוד 15. ואנו חשים כאילו היינו באותו פרק פרידה של משה רבנו בספר דברים, אותה שירת 'האזינו', פנייה לשמים ולארץ, רצון לסכם פרקי חיים, להנחיל לקחים. כמי שהפנימה את הדרך ואת המהמורות, היא מנסה לתת שיעור לכולנו, שיעור בהבנת העולם שיבוא "לכל אחד מקום לגעגוע ללא כמיהה השביל מועד לכליה אין טוב מלהתמהמה ואת הדרך לחוות עיתים בעיבורה להשתהות קמעה" ולמשוררת יש לקח גדול מהכול: "לזה בדיוק הגעגוע נברא". עמוד 14. והנה תיאור של מכאוב, של געגוע, וגם של מחסור נורא. הנה מבט על כיסא ריק, מחסור שמלווה אותנו כל החיים. משיר לשיר זה הופך למשנה שמחברת הכול. "לכל אחד כיסא ריק לכל אחד בליבו הכיסא הריק של חייו". שברים שמתחברים לשברים, חלקי דמעות, גזירי פסוקים, מילה ועוד משפט - והרי לנו הוכחה, כמה הביוגרפיה הספרותית של האם היא התכתבות רוחנית, חיבור בין דורות. אין זו היסטוריה שגרתית, ואנו חולפים בין מחשבות, געגועים, רגשות, פלחי תקופות, סיפורי חיים קטנים, שנראו אז שוליים - ולפתע ממרחק השנים מקבלים נפח אחר, צבע אחר. "אדם חי בשני שבילי חיים באחד שותף עם אחרים בנוסף צועד לבדו עם עצמו על סף ובתוך אירועים". ובסוף שיר זה: "הרי האדם חייו בשני שבילים עם עצמו ועם 'שונים'..." עמוד 17. פרקי החיים של אם אחת כמו חושפים בפנינו סיפור של דור, של תקופה, והרי לנו תחושה שהספר העניק לנו משמעות: קטעי חיים נתנו לנו סימני מורס, צופן מיוחד, דרך להבין את משמעות הקשר בין אם לבתה, בין בני אדם. הרי לנו תורת חיים שיש לה פשר, שלימדה אותנו לחיות את החיים במלוא חיוניותם, במלוא העוצמה. .