באפריל 1940 השתלטו הגרמנים בקלות על דניה ועל נורבגיה, וב-10 במאי התחיל מבצע ״אִבחת המגל״ לכיבוש צרפת. זה היה המבצע של 'להיות או לחדול' של היטלר, והוא הבין שהכרעת המפקפקים והמהססים מבית היא תנאי הכרחי להכרעת אויבים חיצוניים. היטלר ידע כי הכרעה סוחפת תחסל באיבּה כל ביקורת פנימית, והצלחה סוחפת תלויה לא בגורמים מטריאליסטיים היסטוריים כלליים, כפי שגרס המרכּסיזם, אלא בטנקיסט ה"פנצר" הראשון בטור, בטייס הראשון של ה״שטוקה״ שיצלול לפניו, בגדוד הראשון שיקים את הגשר הראשון בסדאן מול אש האויב, באופנוען הראשון שיֵרד מן האופנוע ויעבור לגדה השנייה של המאז, תחת אש, על סכר ישן שהצרפתים לא השמידו אותו. מאחורי אלה לא תעמוד עוצמתה של המדינה הנאצית והמסורת הצבאית-אינטלקטואלית מימי פרידריך הגדול. גורמים אלה יפעלו מכוחו של דחף פנימי, ויימנעו מפעולה אם לא יהיה להם דחף פנימי כזה. היטלר בטח בגודריאן, שפיקד על הקורפוס מן המטה של חטיבת החוד, ובטח ברומל, שפיקד על הדיביזיה כמפקד כיתת החוד. אבל גם גודריאן ורומל אינם יכולים לנצח לבדם. הם זקוקים לחבורות לוחמים המוכנים להקריב את חייהם למען כבודם העצמי, מחמת בושה בפני חבריהם, למען מפקדיהם ולמען הפיהרר. את חוקי קו הדם הבין הרב-טוראי היטלר יותר מכל הגנרלים שלו ומרוב הגנרלים בצבאות אחרים בהיסטוריה. כמי שידע היטב להניע אנשים לפעולה בעזרת מניפולציות מילוליות, כתב היטלר בפקודת היום, שהגיעה לכל חייל גרמני: ״חיילי חזית המערב! הגיעה שעת המערכה המכרעת ביותר לגבי עתיד האומה הגרמנית. שלוש-מאות שנה ביקשו ממשלות בריטניה וצרפת למנוע כל גיבוש יעיל של אירופה, ומעל לכול ביקשו להשאיר את גרמניה חלשה וחסרת-אונים... חיילי חזית-המערב! עתה הגיעה שעתכם. המערכה הנפתחת היום תקבע את גורל האומה הגרמנית למשך אלף שנים. עשו את המוטל עליכם...״. כל חייל ידע מה מוטל עליו. לשם כך התאמן חודשים ושנים. פקודת-יום זאת נועדה לאותם יחידים שיעשו את המלאכה בקו הדם, ברגע המכריע, ולכל אנשי קו הדם האחרים שייסחפו אחריהם.

התזמון של תחילת ״אבחת המגל״ היה אידיאלי. הדמוקרטיות המערביות היו בשפל תפקודן: יומיים לפני-כן נכשל ראש ממשלת צרפת, פול ריינו, בהשגת רוב בממשלתו להדחת הרמטכ״ל הצרפתי מוריס גמלאן, והודיע כי הוא רואה את הממשלה הצרפתית כמתפטרת. באותו יום הוחלפה ממשלה בבריטניה, ווינסטון צ׳רצ׳יל הקים ממשלה חדשה. היה ניתן לעצור את כדור השלג של המלחמה, לו פעלו בעלות-הברית והמדינות הניטרליות שהותקפו ביתר נחישות וביתר תבונה. אך לא כך היה. מנהיגיהן ומפקדיהן הבכירים הופתעו, שותקו ולא הגיבו במהירות הנדרשת. לכן הקרבת טייסים ומטוסים גרמניים רבים כל כך הצדיקה את עצמה, לטווח הקצר לפחות, מנקודת מבטו של המשטר הנאצי. הוכח שוב שדמוקרטיות מתקשות לתפקד ביעילות במלחמות, כמו אצלנו לקראת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הטבח ב"עוטף עזה" ומלחמת "חַרְבות ברזל". גם כשהן מנטרלות בסוף את האיום החיצוני עליהן, הן משלמות מחיר כבד מאוד עם השפעה ארוכת טווח. הפנינה שבכתר באותו יום הייתה השתלטות ״פַּלגת הסער של קוך״, שהונחתה מדאונים, על המבצר הבלגי אֶבֶּן אֶמָאֵל, שאִכלס גדוד שלם. המבצר הזה הגן על העיר ליאז׳, והיה עמדת מפתח של מערך תעלת אלברט, שלפי חישובי גמלאן יכלו הבלגים לעצור לאורכה את הגרמנים במשך חמישה ימים, עד התבססות הכוחות הצרפתיים והבריטיים. על ההנחה הזאת הייתה מבוססת כל תוכניתן של בעלות-הברית. בבוקר, אחר לחימת לילה, חברו לפלגת הסער הגרמנית כוחות חלוץ מקבוצת הארמיות של פון בוק. 23 בלגים נהרגו, 59 נפצעו ו-1,100 נפלו בשבי. לגרמנים היו 6 הרוגים ו-15 פצועים. להשתלטות על אבן אמאל הייתה השפעה מורלית חיובית מאוד על מקבלי ההחלטות הגרמנים, ושלילית מאוד על אויביהם.¹ כוחות היבשה הגרמניים פרצו, בו-זמנית, את גבולותיהן של ארבע ארצות, בחזית שאורכה כ-250 קילומטר, מן הים הצפוני עד קו מז׳ינו. קבוצת הארמיות של פון בוק, בסיוע חיל-אויר וכוחות מוטסים ומוצנחים, השתלטה על הולנד וצפון בלגיה. באותו זמן יצאו 45 הדיביזיות של פון רונדשטט למסע מפרך דרך הארדנים, כדי להנחית את מהלומת המחץ לאורך המאז, בקטע שבין סדאן לנאמור.

בעלות-הברית פִענחו את צופני הרדיו הגרמניים, והיה להם מקור מידע בפיקוד העליון הגרמני עצמו: קולונל הנס אוסטר, קצין בכיר בשרות הריגול הנגדי בצבא הגרמני, שהיה אנטי-נאצי מושבע. אוסטר העביר ידיעות על ההכנות להתקפה לידידו, הנספח הצבאי ההולנדי גיסברטוס סאס, והלה שיתף במידע זה את עמיתו הבלגי, הקולונל ג׳ורג׳ גטאלס. לשני הנספחים האלה בברלין היו גם מקורות מידע אמינים במשרד החוץ הגרמני, שאִמתו את הדלפותיו של אוסטר. המידע הזה הועבר גם לבריטניה ולצרפת. הגרמנים דחו את התקפותיהם עשרים ותשע פעמים. עשרים ושש פעמים התריע אוסטר. ההולנדים חדלו להתייחס להתרעותיו של סאס ברצינות, וכך נהגו גם מקבלי ההחלטות בבריטניה ובצרפת.² הפיקוד העליון הבלגי, לעומת זאת, המשיך להתייחס במלוא הרצינות להתרעותיו של גטאלס, אלא שלא היה די ברצינות הזאת להניע את בלגיה לנטוש את ניטרליותה חסרת המשמעות, מבחינתו של היטלר, ולשתף פעולה באופן מלא עם בריטניה וצרפת בהכנות נגד המתקפה הגרמנית. הניטרליות של בלגיה הייתה אחת מנקודות אי-היציבות במערכת הדינמית הנדונה, שגרמה לבלתי צפוי באותם הימים: התמוטטות הבזק של צרפת. הריגול הנגדי הצרפתי השיג תוכנית גרמנית להבקיע דרך הארדנים הבלגיים לגזרת סדאן, ולנצל את ההצלחה כדי להגיע לתעלת למאנש. אבל הצרפתים השיגו גם את התוכניות האחרות, הקודמות, והגנרל מוריס גמלאן החליט לאמץ את התוכניות האחרות, כנקודת-מוצא להפעלת כוחותיו. מאז סוף אפריל הגיעו ידיעות חוזרות-ונשנות למודיעין של צרפת ובריטניה על התקפה צפויה. ב-5 במאי העביר הנציג הצרפתי בוותיקן אזהרה שקיבל ממקורות גרמניים קתוליים, שצפויה התקפה בין ה-8 ל-12 במאי. ב-6 במאי בערב שיגר נציג המודיעין הצרפתי בהולנד ידיעה, שמקורה באוסטר, על התקפה צפויה; למרות כל זאת תשומת-הלב העיקרית בצרפת ובבריטניה הייתה נתונה, ב-9 במאי, למשברים הפוליטיים הפנימיים שם. מערכות המשנה הפוליטיות אצל שתי בעלות-הברית עסקו בשרידותן בפרוץ המלחמה, ופוררו זו את זו ואת המערכת כולה. הן לא גייסו אפילו מקצת מהאנרגיות האינטלקטואליות שעמדו לרשותן למבחן השרידות הגדול הממשמש ובא. התחלת ״אבחת המגל״ ב-10 במאי הפתיעה אותן, כמו שהחמאס הפתיע את כל מקבלי ההחלטות בישראל ב-7 באוקטובר.

כשהגיע לבעלות-הברית מידע על פלישת הגרמנים להולנד, לבלגיה וללוכּסמבורג, קיבלו ארבעים דיביזיות צרפתיות ואנגליות פקודה לצאת מבסיסיהן, להֵערך בביצורי-שדה ארעיים סמוך לגבול עם בלגיה, מסדאן שבדרום-מזרח עד דנקרק שלחוף הים בצפון-מערב, ולהתקדם לתוך בלגיה, שם נלחם צבא בלגיה בפולשים. רק חמש-עשרה וחצי דיביזיות נשלחו, כאמור, לגזרת פון רונדשטט, ורק שלוש לגזרת גודריאן. הדיביזיות הצרפתיות בגזרת המאמץ העיקרי הגרמני היו ברובן רגליות, ומאיכות ירודה. רבים מחייליהן היו קשישים, יחסית לחילות לוחמים. הם הגיעו לאזור הבלימה אחרי מסע רגלי מפרך, בגלל מחסור במשאיות ובגלל תֵּאוּם גרוע. המפקדים הצרפתים הבכירים העריכו כי לדיביזיות הבלימה האלה יהיה די זמן לנוח ולהתארגן, עד שיגיעו הגרמנים – העייפים אחר הלחימה בבלגיה והמסע המפרך בארדנים – לקו המגע, כי ניתן יהיה לעצור את התנופה הגרמנית על גדות הנהרות סמואה ומאז, וכי יהיה להם פנאי לגלות ולמקם את נקודת הכובד של ההתקפה הגרמנית, ולשגר אליה את דיביזיות השריון המעולות שלהם, שחנו בעורף כעתודות אסטרטגִיות.

דיביזיית השריון הגרמנית מספר 1, ועִמה מפקד הקורפוס גודריאן, חצו את הגבול ללוכּסמבורג ביום שישי 10 במאי ב-04.30. דיביזיית השריון מספר 7, בפיקודו של רומל, הגיעה ראשונה לאזור ראש הגשר שלה בדינאן שעל המאז, בגזרה הצפונית של אזור הבקעת רונדשטט, ביום ראשון 12 במאי בשש לפנות ערב. ב-38 שעות עברה דיביזיית רומל מסע קרבי של כמאה קילומטרים. והגיעה ראשונה לאזור הצליחה. כוחות בלגיים עיכבו אותה בסוף היום הראשון בשאבראא, וניהלו עם יחידותיה קרב עז. ³ הגורם העיקרי להצלחת הדיביזיה הזאת היו המנהיגות המעולה והדחף הפנימי של מפקדה, שלא היה איש שריון ותיק ומנוסה, וקיבל את הפיקוד על הדיביזיה בגלל פרוטקציה של היטלר. לעומת זאת, היה רומל טקטיקן מעולה והוא הבין את ההתרחשויות בגזרת הלחימה יותר מרוב בני דורו. רומל רצה להוכיח לעמיתיו בשדה הקרב שהוא עולה עליהם מכל הבחינות, ושאין חשיבות לכך שהוא נעדר ניסיון בפיקוד על יחידות שריון. הדחף הפנימי להצטיין, ומערכת שמטפחת דחף זה, הם המאפיין העיקרי במצויָנות של הצבא הגרמני. תוכנו של מכתב קצר, ששלח רומל לרעייתו ב-11 במאי בלילה, אחרי שני ימי מסע, מבסס את צדקת הטענה על חשיבות הדחף הפנימי שלו: ״לו יקרה מכול, פעם ראשונה אני מגיח היום לנשום אויר ויש לי רגע פנאי לכתוב. עד עכשיו הכל נפלא. התקדמתי הרבה יותר משכני. אני צרוד לגמרי מפקודות ומצעקות. בקושי היו לי שלוש שעות שינה וארוחה חפוזה...״. להתקדמות הקרבית המאסיבית הזאת הוקדמה חדירה ללוכּסמבורג, של אנשי קומנדו, כ״תיירים״ גרמנים רוכבי אופניים ואופנועים. שומרי הגבול לא הקשו עליהם. חיילי הקומנדו ניתקו קווי טלפון והשתלטו על צומתי דרכים, כדי למנוע את חסימתם או פיצוצם. באתרים חיוניים ורחוקים יותר בארדנים הונחתו אנשי הקומנדו מן האויר. לוכּסמבורג נתפסה בלי שום חלל, משני הצדדים. הבלגים נלחמו ביתר רצינות. הם הניחו מוקשים, פוצצו גשרים והסתלקו. הם לא נשארו בארדנים, שלא לדבר על משלוח כוחות נוספים לשם כדי להקשות על הגרמנים באש, על סילוק המכשולים ותיקון הגשרים, או על הקמת גשרים חלופיים. חיילים צרפתים לא החליפו את הבלגים שנטשו את מסלול ההתקדמות לצרפת, אלא סמוך מאוד לגבול בין שתי המדינות, כי עד ה-10 במאי הקפידה בלגיה לשמור בקנאות על ניטרליותה, והצרפתים נמנעו מלפגוע בניטרליות הזאת. עד הפלישה לבלגיה לא היו כמעט חילופי מידע, שלא לדבר על תֵאוּם בין הצבאות, למרות שאינטרס השרידות היה משותף לשני הצבאות גם יחד. טייס צרפתי דיווח: ״טור שריון גרמני מתקדם למאז. אורך הטור שישים קילומטרים״. מקבלי הדו״ח חשבו שהטייס יצא מדעתו, ומכל מקום העריכו כי מדובר כאן בהתקפת הטעיה, וכי המאמץ הגרמני העיקרי הוא בגזרה הצפונית. במבט לאחור ברור, שעם כוחות ייעודיים לא גדולים יכלו הבלגים והצרפתים להאט מאוד את התקדמות הגרמנים בארדנים.

ניתן לצפות מאנשים ששרידות מדינתם ניתנה בידיהם, שיחשבו על כך מבעוד מועד, ואם יופתעו – יפעלו הרבה יותר משפעלו הצרפתים בין ה-10 ל-12 במאי 1940. מדובר פה באנשים שהקדישו, לכאורה, את כל חייהם לצבא, סיימו מכללות צבאיות ונחשבו לבעלי מקצוע בארצותיהם ובעולם כולו. ברגע של אמת הסתבר שרוב חייהם הם היו עלוקות שרידותיות, אוכלי לחם חסד, שהקיזו אנרגיית שרידות עצומה ממדינותיהם, וכשהיה עליהם לתת את התמורה הם הזיקו יותר מאשר הועילו.⁴ ביטא זאת במכתב לבני-משפחתו סמל זיווארט, מיחידת הסער של הדיביזיה השישית הגרמנית: ״או שהצרפתים יצאו מדעתם, ואין להם מושג כי אנו עומדים להגיע ממש עד המאז, או שהם מכינים עבורנו משהו שטני במיוחד״. הסתבר שהם יצאו מדעתם, ובעצם לא היו בה מעולם... את הפרופיל הזה של מפקדי צבא צרפת במלחמת-העולם השנייה חזה מרק בואסון, שנהרג בפלנדריה ב-1918. שנתיים לפני שנפל בקרב הוא כתב: ״איזו אומה הם יעשו מחר מאִתנו, יצורים תשושים אלה, חסרי-דם, מרוקני מחשבה, רצוצים מעייפות על-אנושית?״. מרוקן המחשבה העיקרי היה רמטכ״ל צבא צרפת, הגנרל מוריס גמלאן, שסיים את בית הספר לקצינים בסן-סיר ב-1891 כחניך מצטיין, היה אחד ממפקדי הדיביזיות הצעירים והמוכשרים של צבא צרפת במלחמת-העולם הראשונה ונחשב למוח המבריק בין קציני מחזורו. ב-1940 הוא היה בן 68. ב-10 במאי, אחרי שנודע לו על פלישת גרמניה ללוכּסמבורג, הגיב בשמחה. מזכיר משרד המלחמה סיפר לחבר: ״אילו ראית כפי שראיתי אנוכי הבוקר את החיוך הרחב על פני גנרל גמלאן בעת שתֵאר לפני את כיווּן התקפת האויב, לא היית חש אי-נוחות כלשהי. הגרמנים העניקו לו ממש את ההזדמנות, שלה ציפה״. כיוָן שלא הופרעו, כמעט,⁵ התגברו הגרמנים בקלות על המכשולים האלה. השיירות הארוכות והצפופות בארדנים היו מטרה אידיאלית להפצצות מן האויר, אבל חיל האויר הגרמני שלט בשמיים, וחילות האויר הצרפתיים והבריטיים פעלו מעט, והשפעתם לא הורגשה כמעט. הקושי העיקרי של הגרמנים היה לוגיסטי: תֵאום התנועה הגדולה הזאת והתגברות על פקקי תנועה. משמעת התנועה של הגרמנים, היעילות ויוזמת המפקדים הוכיחו את עצמן. למרות החיכוכים פה ושם, בעיקר בין גודריאן למפקדו הישיר, לויטננט-גנרל אוולד פון קלייסט, הצלחת השלב הראשון הייתה מלאה. ב-11 במאי הבינו הצרפתים, באיחור קריטי, שהגרמנים מתכננים לצלוח את המאז בגזרה המרכזית, אף כי גמלאן עדיין העריך כי המאמץ העיקרי של אויביו יהיה מצפון לדינאן ולא מדרום לה. הרמטכ״ל הצרפתי האופטימי⁶ פקד על אחת-עשרה דיביזיות לעלות על רכבות ולנסוע לסדאן, ועל הכוחות שהוצבו בסביבות סדאן פקד להגן על העיר ועל סביבותיה, בכל מחיר. משמעות מעשית לא הייתה לפקודה הזאת: חיילי חטיבה צרפתית שהוצבו בסדאן ברחו לפני שהגיעו אליה הגרמנים. לדיביזיית המילואים 55 של החי״ר הצרפתי, שאיישה מוצבי בטון על גדת הנהר, לא היו תותחים נגד טנקים, אלה נשארו במחסנים.⁷ כוח החלוץ של התגבורת הגיע לגזרה ב-14 במאי, והאחרונים הגיעו ב-21 לחודש, כאשר צרפת כבר הייתה מובסת, למעשה.‬

בדומה לאנשי הצבא, גם העיתונות המערבית, החופשית לכאורה, גילתה חוסר הבנה מוחלט לגבי מהלכי הגרמנים וסייעה לתרגילי ההונאה שלהם, שהרי אם אנשי הצבא אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, קל וחומר רוב העיתונאים והפרשנים, שהם 'קרנפים' מטבעם, ומשרתים את אדוניהם. ב-12 במאי, היום שבו הגיעו רומל ופקודיו למאז, כתב ה״ניו-יורק הרלד טריביון״: ״הגרמנים הודיעו כי אחת ממצודות ליאז׳ נמצאת בידיהם. אפילו אם נכונה טענה זאת, מלמדת הודעתם על כי קפטן ולויטננט עוטרו באות-כבוד על פעולה זאת, שמשמעותה קטנה. מנפילתה המהירה אפשר להסיק ש׳המצודה׳ הייתה רק בונקר או מצדית קטנה״. ה״סאנדיי כרוניקל״ הבריטי כתב באותו יום: ״ברלין שרויה בייאוש״. מסתבר שלא רק אנשי צבא בכירים הנם כסילים שאינם מבינים את מקצועם אלא גם עיתונאים ופרשנים המשרתים את כסילותו של הממסד הביטחוני. כמו הגנרלים גם העיתונאים והפרשנים, עם תואר פרופסור או בלעדיו, יונקים את לשד אומתם, אוכלים לחם חסד ומחלקים לעצמם ציוני-שבח. הסיבה העמוקה לכך היא שהמערכת הצבאית היא אנטי-אינטלקטואלית המונעת מחקרי עומק על עצמה, מפתחת מיתוסים המתקבלים כאמת על כל אגפי החברה האזרחית וגם על האקדמיה. התוצאה: בתחום הביטחוני שולטת חשיבה פרימיטיבית. האמריקנים למדו זאת במחיר כבד במלחמותיהם בווייטנאם, באפגניסטן ובעירק; הרוסים לומדים זאת בשנתיים האחרונות באוקראינה ואנחנו לומדים זאת כבר שמונה חודשים ברצועת עזה. זה נכון גם לגבי הגרמנים שהובסו במלחמת העולם השנייה, כי "השתן עלה להם לראש" בעקבות ההצלחות הראשונות כפי ש"השתן עלה לראש" לנפוליאון, וגם לנו אחרי מלחמת ששת הימים, שאת ליקוייה לא חשפנו ואת לקחיה לא הפקנו. _______________________ בשבוע הבא: רומל וגודריאן כמפקדים לדוגמא; תרבות השקר של הפוסט-מודרניזם והפוסט-לאומיות הצרפתית, הרווחת גם בישראל; אינטלקטואליזם צבאי הוא תנאי להצלחה במלחמה; פוסט-טראומה צבאית, צרפתית וישראלית; איך ראוי להכשיר מפקדים בכירים.

1. עם כל ההבדלים ביעדים, הייתה להשתלטות הסורית על מוצב החרמון הישראלי, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, השפעה מורלית דומה. 2. לפני מלחמת יום הכיפורים קיבלה ישראל, פעמים אחדות, מידע על התוכנית המצרית-סורית לתקוף אותה. מכיוָן שהמידע הזה חזר על עצמו, בגלל אותן סיבות שהמידע על תוכניתה של גרמניה לתקוף חזר על עצמו ערב מלחמת-העולם השנייה, איבד המקור את אמינותו, וראשי אמ"ן לא התייחסו אליו ברצינות. חברי הפיקוד העליון אימצו את היחס הזה למקור ולהתרעותיו. אליהו זעירא, בספרו, העלה אפשרות שמידע זה על המלחמה היה חלק מתוכנית ההונאה המצרית. אולי מדובר כאן בתוכנית הונאה גרמנית? 3. במלחמת לבנון הראשונה הוטל על אוגדת שריון של צה״ל, בקו הראשון, בפיקודו של מנחם עינן (אז תת-אלוף ואחר-כך אלוף), להגיע בציר המרכזי עד כביש ביירות–דמשק, מהלך של כמאה קילומטרים, ב-24 עד 48 שעות. זה אמור היה להיות מהלך ההכרעה של המלחמה. למרות שבמלחמת לבנון נתקלה אוגדת עינן בפחות קשיים משנתקלה דיביזיית רומל בבלגיה, היא לא השיגה את יעדה עד הפסקת האש, אחרי חמישה ימים וחצי (124 שעות), ונזקקה לשלושה שבועות לביצוע המשימה. בשלושה שבועות אלה היו קרבות זחילה, הפרת הסכם הפסקת האש וקשיים פוליטיים פנימיים וחיצוניים למקבלי ההחלטות בישראל. זה אחד המבחנים המבדילים בין צבא מקצועי ומפקדים בעלי דחף פנימי, לבין צבא מיליציוני שמפקדיו מבַצעים, לכאורה, את הפקודה אך אינם מבצעים את המשימה. 4. אותם דברים אמורים לגבי מפקדי צה״ל במלחמת יום הכיפורים, אלא אם מישהו סבור שההיסטוריה הטעתה באופן שונה את הישראלים מאשר את הבלגים ואת הצרפתים. אם מישהו חושב כך, עליו חובת ההוכחה וההנמקה. 5. כפי שהמצרים לא הופרעו כלל, בהכנותיהם לצליחת תעלת סואץ באוקטובר 1973. 6. בדומה לאופטימיות של הרמטכ״ל הישראלי דוד אלעזר, שאמר ב-8 באוקטובר שצה״ל ״ישבור לתוקפים את העצמות״. באותו יום שברו המצרים את עצמותיו של צה״ל. ראה להלן בפרקים הבאים. 7. בדומה לצה״ל, אשר אייש את מעוזי קו בר-לב בחיילי מילואים שאיכותם הצבאית הייתה ירודה.