כבר מסתיימת ספירת העומר, וחג השבועות מתרגש עלינו. בימים שבית המקדש התנוסס על הר-הבית, ציינו את חג הקציר: "וְחַג הַקָּצִיר, בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה". קציר החיטים בשבועות לעומת קציר השעורים בפסח. חכמינו ראו בזה הדרגה סמלית: שעורים נחשבים מאכל בהמה, בעוד שחיטים הם מאכל אדם. בפסח נולד הגוף הלאומי ובשבועות, עם מתן התורה, נזרקה בו נשמה. הנשמה מצידה זקוקה לגוף כמשכנה, והרוח מתפתחת על גבי החומר. המקרא ציין את המועד הזה גם כחג הביכורים. במקדש היו מקריבים את ראשית פרי האדמה, כלומר מעלים את החקלאות מערך כלכלי לערך רוחני. חרישת אדמת המולדת וזריעתה, כלומר הפרייתה עד לקבלת פירותיה, מחברות אותנו אל שורשינו ואל זהותנו. בעת הבאת הביכורים, היה המביא מקריא פסוקים שהם תמצית ההיסטוריה הראשונית של עמנו: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (אבינו השלישי, יעקב, שהיה אבוד בארם אצל דודו לבן, ירד מצרימה בעקבות בנו יוסף בעודו מונה מעט נפשות, ושם הפך לעם גדול). וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". מתן תורה אינו מוזכר במעמד הביכורים, שכן תכלית יציאת מצרים הייתה הכניסה לארץ כדי להגשים את הרעיונות הגדולים שבתורת משה, לא במדבר ולא בקרב יחידים, אלא באומה החיה במדינה עצמאית ומנהלת חיים מדיניים וכלכליים לאורן של אידיאות הנצח הללו. הנה תיאור הבאת הביכורים בימי בית שני כפי הופעתו במשנה (מסכת ביכורים), בעברית נהדרת בת כאלפיים שנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ". הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וְעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם". "הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם... וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: 'אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם'. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי"... עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵ'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ'... הִגִּיעַ לַ'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי', מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ... וְקוֹרֵא... עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה וּמַנִּיחוֹ (את הטנא) בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא". השבוע סיפרה לי נערה חכמה ויפה, שבשל המלחמה קיצצו חלק ניכר מפרקי התנ"ך של בחינת הבגרות, כך שאינם כוללים את עשרת הדיברות. תהיתי, כיצד אפשר ללמוד תנ"ך ללא אזכור מעמד השיא שלו? דור הניצחון בעזה סיים את חוק לימודיו לפני שנתיים שלוש. עם גיבורים כאלה, מיותר לנהוג בבוגרים הנוכחיים בכפפות משי. עקרונית, לימוד התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים אינו צריך ליפול מזה שבבה"ס הממלכתים-דתיים. זה ספר היסוד של אומתנו והבסיס לתביעתנו הצודקת על ארצנו. סיפורי התנ"ך מרתקים ובהחלט אפשר למשוך בהם את נפש הדור. הנה הערות אחדות לדיברות, טיפה בים הגדול שנבע מסיני ושינה את העולם. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". הדיבר הראשון קובע הכל. בראשית ספר הפילוסופיה של רבי יהודה הלוי (מאה 12) מזמין מלך כוזר שלושה: פילוסוף, חכם נוצרי וחכם מוסלמי, כדי ללמוד מהם על אמונת האמת. כולם מדברים על האל בהקשר בריאת העולם. רעיונותיהם אינם מניחים את דעתו, והוא מזמין את החבר היהודי ושומע להפתעתו: "אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים...". זה חידוש: אל המתגלה בהיסטוריה של עמו, ועַם המודיע על אמונתו המיוחדת בו. דורשי רשומות נהגו לכתוב בראשית המאה ה-20 "היסתוריה" - הסתר-יה - אל המסתתר מאחורי המאורעות ומנהל אותם. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה,,, לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם". המיתולוגיות הקדומות דימו את האלים כבני אדם עם כוחות על ויצרים אנושיים. תורת משה התמקדה בשלילת האנשת האל. גם קיבעון רוחני הוא פסל, באשר הוא עוצר את הדינמיקה הרוחנית וגורם לאדם לסגוד לדעותיו. "אל תהפוך את עצמך לפסל ואל תשתחווה לדעותיך". מייסד האומה פרץ לתודעה עם הצו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם לא רק עוזב את מקומו, אלא יוצא נגד המוסכמות הרוחניות והמוסריות של תקופתו ומסמן דרך אחרת לאנושות. אנחנו ה"איפכא מסתברא", גם כיום לנוכח צביעות העולם המערבי ועיוורונו לסכנה האיומה שהוא ניצב בפניה. לכן זה דיבר אברהמי, מכיוון שהוא מסמן כבר בתחילת דרכנו כעם את ניתוץ הפסילים (איקונוקלזם) ושחיטת הפרות הקדושות כמשימה לאומית. גם "קונספציה", אם אינה מאותגרת, הופכת לפסל, ואז אלו הדבקים בה מסתכנים בעבודה זרה. "לא תרצח". ברוב התרגומים נכתב "You shall not kill", כלומר "לא תהרוג". גם בשפות אחרות. הסילוף אינו מקרה; יש הבדל בין רצח להרג. מכאן התביעה הצבועה של העולם מאתנו להישאר קורבנות ולא להרוג באויבינו. האם שמענו זעקה עולמית כשאסד טבח בבני עמו כחצי מיליון הרוגים? ומה ביחס לסכסוכים באפריקה שגבו חיי מיליונים? אלה המטיפים לנו, שפכו דם הרבה יותר משיעור האבדות בעזה. אף אומה בהיסטוריה לא נזהרה בחיי אזרחי האויב כמונו. תשובתנו לעולם היא לתרגם לפי המקור: "לא תרצח" חפים מפשע, אך בוודאי שמוטלת עלינו חובה מוסרית להציל את חיי משפחותינו ועמנו מאויב שעיקר לימודו ומשימתו הוא רצח יהודים באשר הם. בראשית התמרון הקרקעי אמרתי בטלוויזיה האיטלקית שהעם היהודי נתן לעולם תורה ומוסר ואת עשרת הדיברות. כנראה שעכשיו עלינו ללמד פרק בהלכות ביעור הרע מן העולם, פרק בהבדל המהותי בין "לא תרצח" לבין "לא תהרוג". למרות העיוורון בזירה הבינלאומית, המלחמה הזאת אינה רק עבורנו אלא היא מלחמתו של העולם החופשי כולו.