אז זו הקבוצה הגדולה ביותר – קבוצת הסכסוך. אבל היא מונה שליש, לא רוב. ומה שמעניין יותר, היא קבוצה מזוהה פוליטית. למה הכוונה? הביטו בגרף: בימין ובימין-מרכז יש דומיננטיות של הנושא הישראלי-פלשתיני. יותר מארבעים אחוז מכלל הימין מגדירים את עצמם לפי עמדתם ביחס לסכסוך. אבל זה לא המצב בקבוצות אחרות. במרכז, כבר ניכר שוויון בין שני נושאים – הסכסוך, ולצידו ״המחנה שהחזון התרבותי שלו לישראל יותר דומה לשלי״. במרכז שמאל ובשמאל המשוואה מתהפכת: הסכסוך מאבד גובה כמגדיר זהות, ״החזון התרבותי״ הוא הנושא הדומיננטי. זה הבדל מרתק. החלוקה המחנאית נתפסת בעיני מחנה אחד (כלל הימין) בעיקר כביטוי של עמדה מדינית, ובעיני מחנה שני (כלל השמאל) בעיקר כביטוי של דמיון תרבותי. כמו שכבר אמרנו, שאלת הבחירה במאפיינים שונים תלויה במידה רבה באפשרויות המוצעות לנשאלים, וייתכן שלא מדובר כאן בשינוי חברתי אלא בשינוי שמקורו בהחלטה שלנו להציע את הקטגוריה ״חזון תרבותי״ כאפשרות. אבל בכל מקרה, מדובר בממצא מעניין, שעשוי להעיד על פרשנות שונה במקצת של קבוצות שונות בחברה לסיבה שבעטיה ישראלים בוחרים את המחנה שאליו הם משתייכים. איך נסביר את הפער הזה? הנה אפשרות אחת: המרכז והמרכז-שמאל כבר מזמן אימץ חלק ניכר מעמדות הימין ביחס לסכסוך (כמו התנגדות להקמת מדינה פלשתינית, לפחות בטווח הנראה לעין). לכן, ישראלים של מרכז ומרכז-שמאל לא יכולים להגדיר את עצמם בהתייחס לסכסוך. הם מוכרחים למצוא משהו אחר. הם אלה שעברו שינוי אידאולוגי, ולכן הם אלה שמחליפים את עילת ההגדרה. הנה עוד אפשרות: הרפורמה המשפטית והשיח הציבורי סביבה, והמאפיינים המאוד חדים של הקואליציה הנוכחית (דתית, שמרנית, מזרחית) הביאו להדגשה של ״הבדלי תרבות״ שמאפילים על הבדלים קטנים יותר הנוגעים לסכסוך. יש כמובן גם ויכוח נמשך בקשר לזירה הפלשתינית. בימין תמצאו לא מעט תומכים בהחזרת ישובים לגוש-קטיף, במרכז-שמאל לא תמצאו כאלה. אבל מול ההבדלים הללו, שנוגעים או לתוכניות לא מעשיות (איש לא חוזר לגוש-קטיף) או לחזונות ארוכי טווח (מה יקרה עם הפלשתינים בעתיד), ההבדלים הנוגעים ל״תרבות״ נראים דחופים יותר, מציקים יותר. ל״הסכמה בנושא הישראלי פלשתיני״, יש הקשר של דעות בנושא מדיני. משהו שאפשר להתווכח עליו, להסכים או לא להסכים, להתפשר, לחפש לו פתרונות מעשיים. ״חזון תרבותי דומה״ הוא דבר מעורפל יותר, ועמוק יותר. ״אני דומה לך תרבותית״ או ״אני שונה ממך תרבותית״ זה לא בדיוק נושא לליבון ולוויכוח. זה מצב. הוא נוגע לליבת הזהות של בני אדם. הוא הרבה יותר כוללני ומקיף. ישראלי יכול לחלוק על ישראלי אחר בנושא הישראלי-פלשתיני ולהסכים איתו ביחס למדיניות כלכלית, או בשאלות של דת ומדינה. ישראלי עם ״חזון תרבותי״ אחר הוא ישראלי שיש מחלוקת אתו לכל אורך הגזרה. מחלוקת על ״התרבות״, של מדינת ישראל, של החברה הישראלית. ובמילים אחרות: לא צריך להקל ראש בהסטה ממחלוקת על ״הסכסוך״ למחלוקת על ״חזון תרבותי״ בקרב מחנה ישראלי לא מבוטל. זו הסטה שעשויה להעיד על קושי גובר להסתדר, על קושי גובר להגיע להסכמות, על קושי לחבב ולהתלכד.