"שוּתָא דְיַנוּקָא בְּשוּקָא – דְאַבּוּהָ אוֹ דְאִימֵיה", אומרת הגמרא (מסכת סוכה, דף נ"ו, עמוד ב'). מה שילד אומר בפהרסיה, הוא מה ששמע מאביו או מאמו. הרעיון הוא שעד גיל מסוים, לילדים אין רעיונות משלהם, ואם תשמע מהם דברי חוכמה או לחלופין גידופים – מן הסתם זה מה שהם שומעים בבית. הגמרא אינה אומרת עד איזה גיל קיימת החזקה הזאת, והמציאות מלמדת שלעיתים ניתן לחשוד שזהו המצב גם כאשר מדובר באדם מבוגר. נניח, בן 33. במשך שנים אני תוהה האם דברי הבלע והטענות ההזויות של יאיר נתניהו הם תוצרת עצמית, או שמא הוא אומר את מה שהוריו אינם מוכנים לומר בעצמם. השבוע השתכנעתי שהאפשרות השנייה היא הנכונה, לפחות מדי פעם. נתניהו-הבן ייחס בגידה למפקדי צה"ל ב-7 באוקטובר – ואביו לא הגיב ולו במילה אחת. זו אינה אמירה שראש ממשלה כלשהו יכול לעבור עליה לסדר היום, ולכן שתיקתו של נתניהו-האב רועמת מאין כמותה. קוראים לזה "הסכמה שבשתיקה". וזה כמובן משרת את הנרטיב של תעשיית הרעל: ראש הממשלה אינו אחראי למחדל, האחריות היא רק של הדרג הביטחוני. בהמשך השבוע תהה נתניהו-הבן היכן היה מפקד חיל-האוויר ב-7 באוקטובר. ואם בשאלות עסקינן, גם לנו יש כמה. נקדים להן כמה עובדות: מיאמי היא העיר השלישית או הרביעית היקרה ביותר בארה"ב, שכר הדירה הממוצע בה לדירה בת 80 מ"ר הוא 2,538 דולר לחודש, מחיה ליחיד ללא דיור היא 1,308 דולר לחודש, והיא יקרה מתל אביב ב-74% (כולל שכר דירה). וכעת – השאלות. מדוע נתניהו-הבן נמצא במיאמי? האם יש אמת בשמועות הסובבות את גלותו? כמה עולה שהייתו שם ומי מממן אותה? כמה עולה אבטחתו בידי השב"כ – טיסות, שהות, מחיה? כמה האבטחה עלתה לנו עד עכשיו? האם יש צפי לתאריך חזרתו ארצה, ובהתאם לכך – לעלויות העתידיות? לא שמישהו יענה, אבל עדיין מותר לשאול.

עוד שאלה, והפעם בתחום ההיגיון הפשוט. הליכוד אומר שאיתמר בן-גביר מדליף מישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני. בן-גביר אומר שבנימין נתניהו מדליף מקבינט המלחמה. בן-גביר הוא אומנם במידה רבה ראש הממשלה (בפועל), אבל פורמלית עדיין אין לו סמכויות בהתאם. לכן, השאלה מופנית לראש הממשלה (הרשמי, הנומינלי) שמחזיק בידיו סמכויות. אם מה שהליכוד אמר על בן-גביר נכון, מדוע הוא ממשיך להיות חבר בקבינט? נתניהו אינו יכול לפטר שרים שאינם מן הליכוד, שכן כל מפלגה בוחרת את נציגיה בממשלה. אבל הוא כן קובע (בהסכמת הממשלה) מי יהיו חברי הקבינט. אז אם הוא חושד שאחד השרים מדליף ממנו בעיצומה של מלחמה, חובתו לסלק אותו מיד. ואם ההאשמה הזאת איננה נכונה, האם הליכוד פרסם ביודעין דבר שקר חמור נגד אחד משרי הממשלה? במילים אחרות: או שנתניהו משקר (מפתיע, נכון?) או שהוא נוהג בחוסר אחריות ממלכתי משיקולים פוליטיים (מדהים, נכון?).

לחיזבאללה יש רחפנים בשמי הגליל, הגולן ומפרץ חיפה. אצלנו הם יושבים על הקרקע, בירושלים. הם מאיישים את משרדי הממשלה ואת חדרי הקואליציה בכנסת. הם חיים בעולם משלהם, בגובה של מאות ואלפי מטרים מעל המציאות האיומה של כולנו. לנו יש אלפי משפחות של חללים, פצועים וחטופים. להם יש מאות רבנים שצריך לסדר להם משרות. לנו יש מאות אלפים שלא ישנים בלילות מתוך דאגה לילדיהם שבמדים. להם יש רבבות בחורי ישיבות שצריך להבטיח שלא יתרמו מאומה להגנת המדינה. השבוע זה היה חוק הרבנים, שכל מטרתו היא להעניק לש"ס שליטה מירבית במינוי של מאות רבנים – כולל קרובים ומקורבים של חברי הכנסת, שמותר לתהות האם עיסוקם בנושא אינו לכל הפחות עבירה אתית אם לא עבירה פלילית. לצידו באה ההתבטאות המדהימה/הזויה/מרתיחה של יצחק גולדקנופף, לפיה צה"ל אינו רוצה ואינו צריך את החרדים. מעניין יהיה לראות האם למרידות בליכוד נגד שני החוקים הללו יהיה המשך – הן בנושאים נקודתיים אלו (תהיו בטוחים שהחרדים לא יוותרו במילימטר) והן בצורה נרחבת יותר. בינתיים, ממשלת הביזה הזאת ממשיכה – או לפחות מנסה להמשיך – את אחד הקווים הבולטים ביותר שלה מאז הוקמה: היא דואגת לעצמה ורק לעצמה, למקורביה ורק למקורביה, לבוחריה ורק לבוחריה. זהו אחד המאפיינים של משטרים סמכותניים, והוא מצטרף לנסיונות החוזרים ונשנים שלה להשתלט על מערכות האכיפה והחוק ולסרס עקרונות יסוד דמוקרטיים. במובן זה, בלימתו של חוק הרבנים חשובה הרבה יותר מאשר בגלל גועל הנפש הנקודתי שהוא מעורר. אולי מישהו מתחיל להתעורר, למרות שלא הייתי בונה על זה יותר מדי.

אני לא מתפלא יותר מדי על כך שדווקא בצרפת, מכל המדינות שבעולם, נמנעה השתתפותן של חברות ישראליות בתערוכת נשק ואף נמנעה כניסתם של ישראלים לשטח התערוכה. כבר ציינתי שאינני מן המרבים לצעוק "אנטישמיות", אך לעיתים אין מנוס מכך – במיוחד אם מסתכלים על הרקע ההיסטורי וההקשר העכשווי. וכאן לצרפת יש עבר והווה בעייתיים, בלשון המעטה. צרפת היא המדינה בה התרחשה פרשת דרייפוס – אחת העלילות האנטישמיות הבוטות והידועות ביותר ב-150 השנים האחרונות. בזמן הכיבוש הנאצי, ממשלת וישי הבוגדת שיתפה פעולה בצורה מלאה בגירוש וברצח של רבבות יהודים, ובלעדיה ההשמדה הייתה לכל הפחות בעייתית יותר (ואינני מתעלם מחסידי אומות העולם הצרפתים; אני מדבר על המדינה). ערב מלחמת ששת הימים נטש הנשיא שרל דה-גול את ישראל בעיצומו של איום קיומי. בשנים האחרונות היו בצרפת שורה ארוכה של התקפות אנטישמיות, כולל באלימות פיזית. כיום צרפת היא המעוז האירופי הבולט ביותר של הימין הקיצוני, עם אפשרות ממשית שמפלגתה של מרין לה-פן תרכיב את הממשלה הבאה. אלוהים נתן לצרפת מכל טוב: חופים והרים, תרבות וחקלאות, שפה והיסטוריה, ארמונות וגנים. בתור איזון, הוא שם בה את הצרפתים – אמר וינסטון צ'רצ'יל. אמירה שכוחה בהחלט יפה גם ליחסי צרפת עם היהודים ומדינתם: בל נתבלבל בין אחת הארצות היפות בעולם לבין מנהיגים ותושבים החיים בה.

כאן 11 פרסם השבוע מסמך מעורר חלחלה, וכלשונו של הערוץ: "מסמך מודיעיני שהופץ שבועיים בלבד לפני 7 באוקטובר ותיאר באופן מפורט את הפשיטה לעוטף עזה. המידע הופק על-ידי המודיעין באוגדת עזה ובפיקוד דרום מתוך האימונים של חמאס שבועות לפני המתקפה. מהמסמך עולה כיצד תיראה המתקפה על מוצבי צה"ל ויישובי העוטף וגם כולל את המספר המדויק של הישראלים שייחטפו". מאז פרוץ המלחמה שמענו על אין-ספור התרעות ועל אין-ספור מסמכים שאם היו מקבלים את תשומת הלב הראויה – הכל היה נראה אחרת. אבל כהיסטוריון שמאוד מאמין במסמכים, אני יודע שחייבים לטפל בהם בזהירות רבה, בראש ובראשונה – בתוך ההקשר שלהם. למעט מסמכים מכוננים בודדים, לא ניתן להתייחס למסמך אחד בפני עצמו. חייבים לדעת מי כתב אותו ומדוע, מה מעמדו ההיררכי והמקצועי של הכותב, מה נכתב לפני ואחרי ועוד ועוד. ריבוי המסמכים והפרסומים מאז 7 באוקטובר מוכיח בצורה הברורה ביותר דבר אחד: חייבים חקירה מקיפה ביותר וצריך לנהל אותה מיד, כל עוד הזיכרון טרי והמסמכים נגישים (ונא לזכור, שבימינו חלק עצום מהתקשורת נעשה באמצעים דיגיטליים). והדרך הנכונה היחידה כאשר מדובר באסון הגדול ביותר בתולדות המדינה היא ועדת חקירה ממלכתית בעלת מנדט רחב ביותר.

אני רחוק מלהיות מחסידיו של שלמה קרעי ואני חשדן כלפי כל פעולה של הממשלה הנוכחית הפוגעת בזכויות יסוד. אבל דומה שבנושא אל-ג'זירה, הם צדקו – ולא רק משום ששני שופטים בכירים אישרו פעמיים את הצווים להפסקת שידוריה בישראל, וקבעו שהיא משרתת את חמאס. הערוץ הזה הוא תומך טרור ותיק, עוד מזמן אל-קאעידה. ומעשה שהיה – כך היה (כפי שמתארים יורם שוייצר, אביב אורג וחיים איסרוביץ מהמכון למחקרי ביטחון לאומי בספרם "צומת 11/9"). אוסמה בן-לאדן נתן העדפה לאל-ג'זירה, אשר בין היתר הפיק – ביוזמת אל-קאעידה – סדרה בת שלוש כתבות בנות שעה כל אחת. את הסדרה הגיש הכתב יוסרי פאודה, שהוזמן על-ידי חאלד שייח מוחמד לקראצ'י (בירת פקיסטן, שם ישבו בן-לאדן וחבר מרעיו) לקראת יום השנה הראשון ל-11 בספטמבר. מוחמד היה ההוגה, היוזם, המתכנן והאחראי המבצעי על 9/11 ומאז 2003 הוא מוחזק במחנה גוונטנאמו. רמזי בן א-שיבה, עוזרו של מוחמד, שנכח בעת צילום הסדרה, כתב לפאודה: "מכיוון שאתה עובד בתחום שיש ביכולתו להשפיע על דעת האנשים, אתה מחויב ומצופה ממך לפעול למען אללה, ולא על-מנת לספק את בני האדם או את הצורך האישי שלך בחומר ובתהילה. עליך לשים את העימות הנוכחי בין מוסלמים לנוצרים ובין המערב למדינות האיסלאם השונות בהקשר ההיסטורי והדתי – חשוב שאנשים יבינו את התמונה בכללותה. זוהי אחריות היסטורית לעומת מה שקרה בתקשורת עד כה, המציגה את המאבק באור לא נכון, כלומר: כמאבק מוגבל בין אמריקה לאל-קאעידה". כל מילה נוספת – מיותרת.