השבוע נהניתי להיות בטקס הסיום של בית הספר היסודי של נכדי המוכשר, געש. ההתרגשות שאחזה בי החזירה אותי שנים רבות רבות מאוד לאחור לימיי בבית הספר היסודי. משמונה שנותיי זכרתי את המורים מכיתה ח': המורה לחקלאות סירוטה שלימדני לזרוע צנוניות, המורה למוזיקה חסון שממנו למדתי אופרה מהי, המורה לציור שרה יוטן שהכשירה אותי לצייר פורטרטים, המורה למלאכה (שאיש לא זוכר את שמה) שממנה למדתי לרקע נחושת. זכרתי את לאה אהרוני שבזכותה אני מסתדר באנגלית, את המורה לגאוגרפיה סטריקובסקי (מקווה שלא טעיתי בשמה), שבזכותה אני די מתמצא בעולם, את המורה לספורט בני קונפורטי שנהניתי לשחק כדורסל בשיעוריו ואת המחנכת דבורה וובר שמאוד לא אהבתי אבל בטח הטמיעה בי משהו חינוכי. מעל לכל ולפני הכל אני זוכר משמונה שנותיי שני אירועים מעצבי אישיות: הראשון אי-שם בכיתה א' או ב', עיריית תל אביב רצתה להקים בחצר בית הספר בפינת הרחובות סירקין ומנדלי שירותים ציבורים. כבר בגיל שבע הייתי חלק במאבק למנוע הקמתם. הפגנתי וצעקתי והצלחנו. אירוע שני היה לקראת טקס הסיום של בית הספר. כמקובל בשנים קודם לכן תוכנן אירוע סיום באולם האוהל עם הצגה - בגדי המלך החדשים - אני הייתי אמור להיות חייט א' או רמאי א' (כל אחד לפי החלטתו). משהתקרבנו למועד הסיום הציגו בפנינו את עלות האירוע. אנחנו התלמידים, וכנראה גם מרבית ההורים, נחרדנו מהעלות הגבוהה שלר מצאה חן בעינינו והחלטנו להתמרד. נכין מסיבת סיום זולה לבד משל עצמנו. במקום אולם האוהל לקחנו את אולם יחדיו ליד גן לונדון ברבע מחיר. הפקנו מופע מוסיקלי די צנוע עם נגנים שלמדו אתנו כמו בני קדישזון. בקיצור מרדנו נגד הבזבוז ונהננו מאוד במסיבת הסיום. נראה כי שני אירועי מרדנות ומחאה אלו עיצבו לא מעט, את עמדותיי ובכלל זה העיקרון - לא לפחד כלל. אז תודה לגעש שלי שהזמינני לאירוע הסיום שלו ובזכות זאת נזכר למה בחרתי בקריירה שבחרתי בחיי.