מחקרה/ספרה של תמה חלפין מכיל למעלה מ-250 עמודים והוא מחולק לשני חלקים. האחד - שיחות על הלינה המשותפת והשני - פוליטיקה וזיכרון אישי. על הכריכה הקדמית צילום של חדר ילדים טיפוסי ובכריכה האחורית נאמר בין היתר: "הלינה המשותפת הייתה נדבך מרכזי בשיטת החינוך הקיבוצית, אף שכבר חלפה מן העולם, היא עודה קיימת בשיח הציבורי בישראל - בתקשורת, בסרטים, בספרים ומחקרים, וכמובן בזיכרונותיהם של בוגריה. בספר "היה רע לתפארת" בוחנת תמה חלפין את המאבק שניטש על דמותה של הלינה המשותפת ומשרטטת את דימוייה הסותרים: החל בתיאורה כטובה בעולמות, דרך אלה הרואים בה ניסוי או מעבדה, עד טענות על הפקרה, הזנחה ועוד. חלפין, בסיוע ניתוח אנתרופולוגי מציגה את עיצוב הזיכרון של הלינה המשותפת כדימוי ציבורי וכזיכרון פרטי, ובוחנת כיצד אימוצם של מונחים פסיכולוגיים כמו "טראומה" ו"הדחקה" מעצבים הן נרטיב אישי והן זהות קולקטיבית.

הסופרת מחפשת נקודת התייחסות ובוחרת את הסקר שנערך בשנת 2009 בו התברר בין היתר כי כ-70% מבני הקיבוץ זוכרים את ילדותם בלינה המשותפת כחוויה חיובית. הסקר עורר דיון בין המחייבים והשוללים וניכר שכל צד משתדל להקנות לטיעוניו אופי אובייקטיבי - כלומר חקר האמת במבט ובעמדה מוסרית כלפי החיים הראויים. לאחר שהביאה מספר תגובות שפורמו בזמנו ברשתות החברתיות כלפי תוצאות הסקר, קובעת החוקרת כי שלושה אתרי שיח יעמדו במרכז הספר: א. ייצוגי הזיכרון של הלינה המשותפת והשיח הציבורי שנטווה סביבם. ב. השיח הפסיכולוגי-הפרופסיונאלי על אודותיה והשלישי - סיפורי חיים של בוגרות הלינה המשותפת. בתחומים אלה כבר נערכו מחקרים רבים ופורסמו ספרים רבים ובכולם בולטת העובדה שנעשו מאמצים לבירורו של המושג "האמת ההיסטורית" כלומר, פיצוח עצם הווייתה של הלינה המשותפת. בנוסף, הקפידה החוקרת להבהיר את המושג "ידע" פרשני ופסיכולוגי (ובעיקר את כל שקשור לפסיכולוגיית הטראומה).

החוקרת מונה את היסודות שהרכיבו את יסודות צמיחתה של שיטת הלינה המשותפת. ראשית, ההתנגדות לבורגנות ותמיכה במוסדות הקהילה הסוציאליסטית המקבלת עליה את תפקיד ההורים. כלומר, ניתוק התלות הכלכלית והרגשית בין הילד להוריו ומסירת הסמכות לקהילה המעמידה את טובי אנשיה כדי לברוא "אדם חדש". כך למשל, תערוכתה של טלי תמיר משנת 2006 על הלינה המשותפת שמשכה למעלה מ-40 אלף מבקרים מעידה כי למרות הביקורת על הקולקטיביזם הקיבוצי, האשכנזי הנצלני כלפי עדות המזרח, בכל זאת יצרה תופעה זו ערך הנמשך בחיי האומה כמו הרעות, הצבא, הטקסים הלאומים ועוד. על-אף התקדמותה של החברה הישראלית לעבר חברה בורגנית, אינדיבידואלית - נותרו מספר ערכים תלויי החינוך והלינה המשותפת כערכים המקובלים והרצויים בחברה הישראלית. בשלהי המבוא טוענת החוקרת שרבים מהפסיכולוגים והמטפלים טעו בבוחנם את מהות "הלינה המשותפת" ובלבלו בין "פוליטיקה של זיכרון" לבין "פוליטיקת זיכרון" וזאת עושה המחברת הנסמכת כאן על באיאן האקינג. בסיכום המבוא אומרת חלפין כי "אין בכוונתי להכריע בוויכוח או לקבוע אם הלינה המשותפת הייתה טובה או רעה לאלה שגדלו בה, אלא להבין כיצד מתקיימים דימויים סותרים של הלינה המשותפת זה לצד זה".

החוקרת רואה במכתבו המאשים של נחשון גולץ (בן קיבוץ רוחמה) משנת 2000, את ירית הפתיחה בדיון הציבורי על הלינה המשותפת. עיקרו היה העדר קרבה הורית בהשוואה לנורמה המקובלת במשפחה בעיר. גולץ הפך את בוגרי הלינה לנכים רגשית והופך את סך נפגעי הלינה המשותפת ל"אנחנו" ולא ליחידים. בכתבה השתתפו אנשי מקצוע שהתבקשו להתייחס אל הצדדים הפליליים, המוסריים והמדעיים של התופעה. ד"ר קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, הזדהה עם הביקורת ובמיוחד בקטע של הזנחת ילד במצוקה בלא שהוריו לידו ביום ובמיוחד בלילה. הוא הגדיר את הלינה המשותפת לא כבלתי מוסרית אלא כפלילית. התביעה לא הוגשה מעולם לבית המשפט אך הטקסט של גולץ הפך במידה רבה "לגבולות הדיון", והתומכים בו באופן "פוליטי" ציפו להכרה ולפיצוי. עקב מכתבו של גולץ מבקשת החוקרת להתבונן בסוכני זיכרון שונים כדי להבין כיצד מתעצב נרטיב קנוני של זיכרונות ילדות.

החוקרת בחרה לנתח את סרטו של דרור שאול "אדמה משוגעת", את ספרן של א; בלבן, "שבעה" ואת סרטו של רן טל "ילדי השמש" ובסיוע מחקריה של פרופ' עמיה ליבליך היא קובעת כי יש ביצירות אלו שילוב של נוסטלגיה וביקורת ויש זיקה הדוקה בין דימוייו של הקיבוץ בחברה הישראלית (בדך כלל ביקורת נוקבת) ובין דימוייה של הלינה המשותפת. בעקבות התערוכה "הלינה המשותפת" ובהמשך לדימוייו של גולץ, נוצרה גישה שראתה בלינה המשותפת מעבדה "לניסויים בבני אדם" שמטרתה ליצור אדם חדש על-ידי ניתוקו מהוריו, שארי הנורמה הבורגנית. מוסדות המחקר של התנועה הקיבוצית יצאו חוצץ כנגד הספרים והסרטים שתיארו את ההזנחה וההפקרה ואף מקרים של התעללות. החוקרת טוענת שלא פעם ההזנחה והאידאולוגיה בקיבוץ כלפי הילדים הפכו "לאידאולוגיה כהזנחה" ומביאה דוגמאות מאתרי אינטרנט ויצירות כמו סרטים וספרים המדגישים את השפעת הלינה המשותפת על חלק חשוב מההווה והעתיד של בוגריו (בוגרי הלינה המשותפת).

בעקבות ספרה של נורית לשם "שירת הדשא" שנכתב כבר בראשית שנות התשעים היא בוחנת האם "הנזק" שנגרם לילדים שגדלו בלינה המשפחתית הוא בר תיקון או שהפך אותם ל"נכים רגשית" ועוד. ספרה של לשם שעורר הדים ואף הומחז חידד את הטענה של בנות אשר טענו כי האימהות בלינה המשותפת נהגו בהן בנוקשות ויחסן אליהן עקב כך, עד היום, קר ומנוכר. אך האם, שואלת החוקרת - הלינה המשותפת הייתה מקור לנזק פסיכולוגי ממשי? החוקרת מעמיקה בספרה של מיכל גונן ועל-פי ציטוטים הלקוחים ממנו היא רואה בגונן "נביאה" שתפקידה לגלות את האמת לנפגעי הלינה המשותפת. פרק ראשון מסתיים ב"שיח ניצולים" ובקטעים המובאים על-ידי החוקרת שהתייחסו לספרות, לסרטים ולתערוכות שעסקו בעניין הלינה המשותפת ומסכימה עם ההגדרה שהנזכרים יוצרים לעצמם לא עוד קולקטיב סוציאליסטי אלא חלק מקהילת זיכרון של קורבנות טראומה.

בפרק זה, המנסה לפצח מדעית את השאלה הנידונה בוחרת הסופרת לבחון דרך שלוש נקודות זווית: המחקר המדעי הרואה בלינה המשותפת הן כלי מתודולוגי והן אובייקט מחקר. הזווית השנייה היא - בחינה באמצעות הפסיכולוגיה הטיפולית ובזווית שלישית - בחינת טקסטים של אנשי החינוך הקיבוצי עצמם, המתרגמים את שפת הפסיכולוגים לשפה הקיבוצית. בהמשך מרחיבה החוקרת על הסוגיה - "אישיות דלה ורדידות רגשית" אצל בני הקיבוץ וכאן היא מצגיה את מחקרם של רבין ובית-הלחמי יחד עם ספרו של ברונו בטלהיים "ילדי החלום" משנת 1969. החוקרת מאשרת את ממצאיו של בטלהיים (ששהה בזמנו בקיבוץ רמת-יוחנן) וקובעת כי אבחנת האחרון "בנכות רגשית" אכן נמצאה במחקר הפסיכולוגי כנכונה. מוזכר גם הקושי של בני הקיבוץ להתקשרות כתוצאה מהעדר קשר עם האם בתקופת הילדות הראשונית. החוקרת מסכמת וכותבת כי מרבית החוקרים טוענים כי טבע האדם ניצח, הניסויי, המעבדה, והטיפולים הפסיכולוגיים וכל הנלווה לכך - נכשלו. עד סופו של חלק זה מתייחסת החוקרת "לתוצאות-האשמות" שתלו החוקרים בלינה המשותפת: מיתון רגשות; ההיקשרות ושעת האהבה; פסיכולוגיה טיפולית - ההגיון של הטראומה; האני האמיתי-תרפיה כחשיפת האמת; הדחקה והעברה בין דורית.

פרק זה מבוסס על ראיונות שערכה המחברת עם נשים שגדלו בלינה המשותפת בהנחה שגם סיפור החיים הוא יצירת מנגנון של אמת. הבחירה בסיפורי נשים נעשתה משום הקשר הנשי המסורתי בין הלידה לטיפול בילד והכולל מורכבות של חיי קיבוץ. יתר על כן, לדעתה, נשים נוטות לאמץ יותר את השיח הפסיכולוגי להבניית העצמי שלהן, וכן הנרטיביים האישיים הנשיים יכילו בהמשך, מבנים פסיכולוגיים נפוצים. הפרק השלישי המכונה "אני או אנחנו" מציג את הראיון עם יעל (שם בדוי) הטוענת כי הלינה המשותפת רק חישלה אותה. אותה יעל חוותה מעבר מהלינה המשותפת ללינה בבית ההורים וחשה בהבדל בין היחד הצפוף לבין ההתנהלות רק עם האב (או עם האם) ללא ביקורת וצפייה בך שעה שעה. יעל מסכמת את תקופת הלינה המשותפת כתקופת חישול ואת סיפורי הנשים האחרות על הלינה המשותפת היא רואה כטעות קונספטואלית. גלי, שגדלה איתה, כשעברה לבית ההורים חשה לפתע הזנחה ואדישות לבעיותיה. החוקרת טוענת שהמסקנה מניגודיות זו היא - כי המרכיב הקובע של סיפור החיים אינו המציאות שהתרחש בה אלא השפה שהוא מסופר בה. החוקרת מסבירה זו בהדגמה: יעל מתייחסת לילדי הלינה המשותפת כילדי פלסטלינה ואילו גלי מתייחסת אליהם כמלפפונים.

תחת ראש פרק זה מבליטה החוקרת את טיעונן המרכזי של השוללות את החינוך המשותף: חסך בהורים שנעשה לחסך רגשי ופסיכולוגי. יערה מספרת למראיינת כי נהגו להשאיר ילדים חולים אחר-הצהריים לבד, בבית הילדים. יתר על כן, ילדים שסבלו מחסך ברחו בלילות לבית ההורים. התפתחה אצלה עקב כך תחושה שאין היא יכולה לבוא אל הוריה כדי לשתפם בבעיותיה וכן סירוב בגיל הבגרות לקבל עזרה מאחרים. מרואיינת אחרת, סיגל מדברת על הסגת גבול, כלומר כך נתפסה אצלה הבריחה בלילה לבית ההורים שממנה נותרה פחדנית מחושך, מבדידות ועוד. שני הסיפורים תולים את האשמה בדמות מבוגרת (הן עצמן) הזקוקה לטיפול פסיכולוגי מתמשך בעובדה שנוצר אצלן ניגוד בין בית ההורים החסר לבין הרצון לנהוג כמצופה מהן ולהתיישר על-פי הדרישות של הלינה המשותפת. הסיפור של הדס שם את הדגש על המלחמה בידיים חשופות בין הילדים ועל המטפלת חסרת הפנים המייצגת את האיסורים החברתיים של החברה הסוציאליסטית. מתיאורה עולה כי בית הילדים הוא "ג'ונגל" שצריך לשרוד בו והמטפלות לא מתעניינות ביחידי אלא רק במסגרת. הדס מסכמת את זיכרונותיה בראיון וקובעת כי זהו (אופיה של הלינה המשותפת מבחינתה) בסופו של דבר הוא פער ומאבק בין התקנון למציאות, ובין ערבות הדדית לאטימות. בראיון שערכה החוקרת עם נטע מסתבר כי בית ההורים היה מקום מפלט בה יכלה להיפתח ולהראות כישרונותיה מול בית הילדים שם הופיעה תמיד "כמצומצמת" וכנשמעת לטון הכללי-הממסדי. על-אף אמירותיו של שמואל גולן (איש חינוך בולט בקיבוץ הארצי) כי אין לבני הקיבוץ צורך למרוד בהוריהם ובחברת המבוגרים - בכל זאת בעולם האוטופי הנ"ל התגלו לא מעט ניגודים פסיכולוגיים בעיקר בתחום הרגש וראיית הפרט את עצמו כחלק מהאוונגרד העתידי.

הביטוי "היה נורא כיף" שחזר והופיע בפי המרואיינות פורש על-ידי החוקרת כחזרה "לשיח הקיבוצי" המקובל המתאר את שנות הילדות במושגים הלקוחים מהנחות היסוד של החברה הקיבוצית. משום כך הילדות כולה נחוותה ככיף לגדול עצמאית בחברת ילדים בני גילך. ההדגשה היא על הקבוצה הפעילה "העושה ביחד" כל הזמן ואין לה כל רצון לרוץ לחדר ההורים גם בשעות אחר-הצהריים. ועוד מוסיפה חלפין כי בקבוצת הילדים אין אבחנה בין אובייקט לסובייקט. נוצרת "סובייקטיבית אובייקטיבית" כלומר, הסיפור שלי הוא הסיפור שלנו, האמת על העצמי (מפרשת המתראיינת) זהה לאמת על הקולקטיב. הקולקטיב, או כפי שכונה "הלהקה" עשתה לדברי המרואיינות את כל העולה על רוחה, באווירת הפקרות לא פעם, ומאתגרת את האיסורים החברתיים המקובלים בהתרגשות קבוצתית. כמה שורות הוקדשו למיניות ולחוויות שסיפרו המתראיינות בהקשר זה ומתברר שהיא הייתה "שייכת לכולם", סוג של התאהבות ללא תשוקה, סוג של עוד טבעת שנוצרה כדי לשמור על הקולקטיב הקבוצתי המקובל. מבחינת החוקרת מתקיים בכל ראיון של המתראיינת התקיימו ביחד ביטויים של אימה והזנחה שהתרחשו בלינה המשותפת אך בהמשך הראיון היא מתארת עולם של חרות, כיף והשתוללות. התחושה היא של שני עולמות מקבילים ועל החוקרת לנסות ולהסביר זאת.

החוקרת נוכחה כי המתראיינות, לאור "הבן טון" החדש שהלינה המשותפת לא הייתה "גן-עדן", שינו במעט את סיפור חייהן וניסו לאזנו באמצעות הדגשת מוטיבים חיוביים של החינוך הקיבוצי". לטענתה הנשים בחרו אם כן בז'אנר שניתן לכנותו אוטוביוגרפיה של המרה. יתר על כן התברר שהמושגים "זהות נשית" "ואימהות" שלובים זה בזה ולא ניתן להפרידם. חלקן אף הדגיש כי ביקורתן על הלינה המשותפת החלה רק לאחר שנולדו להן ילדים. בפרק השישי והאחרון מראה החוקרת כיצד הנשים שמספרות על ילדותן מציגות מחד את תחושת העצמאות החופש והחברותא ומאידך הן באות בטענות בעיקר לאמותיהן על שנתנו ידן לאידאולוגיה הקיבוצית הנוקשה במקום "לעזוב את הכל וללכת" כלומר לסרב לגדל את ילדיהן בלינה המשותפת.

בין שיח "הקורבן" לבין שיח כולנו ואנו "המתרונן", מתוודה חלפין בפני הקורא כי רוב הזמן היא מעדיפה לשתוק. העובדה שהיא מצאה כמה פנים ופנים לאותו סיפור ששמעה מהמרואיינות גרם לה להעדיף לשתוק. מבחינתה המחקר היה מסע אנתרופולוגי שהיה שונה בתכלית מן המסע הפסיכולוגי. במקום להכיר את עצמה הכירה החוקרת אחרים, ובמקום לעסוק בתוכנית הזיכרון היא עסקה בצורתה. במקום לקבל תשובות היא התחילה לשאול שאלות והיא משווה מסע זה למסע סוקראטי - מסע שמסתיים באיפוריה, בידיעה שאינך יודע. הקורא מתרשם שמסקנתה העיקרית של החוקרת היא - בעבר הייתה הלינה המשותפת פונקציה חשובה באידאולוגיה הקיבוצית - ככל שזו הלכה ונמוגה, כך גברה הביקורת על צורת חינוך זו, שהתחילה ביצירת "אדם חדש" כבסיס לחברה סוציאליסטית והסתיימה בביטויים כמו הזנחה, אדישות, ובהאשמות כלפי ההורים ומוסדות החינוך בהתעלמות מצורכי הילד הבודד הזקוק לחיבה, אהבה, ומגע חם עם הוריו. ספר חשוב המצטרף לרשימת המחקרים שעדיין נמשכים בסוגיה חשובה זו.