אחיות ואחים בקיבוץ בארי, אני כותב פוסט זה בדחילו ורחימו. קיבוצכם נקרא על שמו של ברל כצנלסון. מאמרו הנודע הוכתר "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". זה שם רלוונטי גם אחרי יותר מ-80 שנים. כי הטיח הוא הימנעות מלחקור את הכישלון הנורא של צה"ל בבארי בפרוץ מלחמת החרבות. חברי ד"ר רונן ברגמן (יש לו מאמר מעניין בגנות הטיח היום בידיעות אחרונות על הפיגוע בצור, לבנון) לקח אותי ועוד שניים לסייר בבארי ובכפר עזה ובמתחם המסיבה ימים ספורים אחרי תום הסיבוב הראשון של מלחמת החרבות. אז - דמי אחינו זעקו אלינו מן האדמה בקיבוצכם. הכל היה כה חי. הכל היה כה מת. חקירה יסודית הייתה תנאי מן היום הראשון למלחמה. צה"ל נטל משימה זו על עצמו. אם אני מבין נכון את תוכן הדוח ודברי תת-אלוף דני הגרי הצבא לא טשטש ולא עיגל זוויות אלא האשים את עצמו בתקיפות, באורח חד-משמעי, דוגמה ל"בגנות הטיח". מן התגובה בתקשורת הבנתי שאתם אינכם מסתפקים בכך ותובעים ועדת חקירה ממלכתית. לי בוודאי אין כל התנגדות. יירדו לחקר האמת, אולי ימצאו עוד קצין ששגה או חייל שהפליא בגבורתו. אם אינכם מאמינים לצה"ל שחקר ביושרה - צריך ועדת חקירה ממלכתית. אבל אם אתם סבורים שחקר בהגינות גם אם החמיץ פה ושם כמו בכל חקירה - כי אז כדאי לכם "לעשות חושבים". אתם מצויים באבל עמוק ונורא. כך טבעי. כפי שהסבירה לי רעייתי דנה מרגלית שהיא פרופסור לפסיכולוגיה יש לטיפול באבל כמה שלבים. אחד הוא המעבר משלב הכעס והנקמה לשלב המשא-ומתן של האבל/ה עם עצמו/ה. אם טרם הגעתם לצומת זה אין לי מה להוסיף. אך אם הגעתם - אז כדאי שתעשו עוד צעד. במשא-ומתן של האבלים עם עצמם הם ממקדים את עיקר שימת ליבם לשאלה: לאן מכאן? לא חלילה שהאבל יישכח. מה שאירע לכם לא ייפקד מן הלבבות לעולם. אבל יש שאלה איזה מקום הוא יתפוס ביום יום שלכם. אתם באתם מליבת תנועת העבודה, ונדמה לי - רק נדמה לי - כי מה שטוב לכם הוא לעבור לשלב המשא-ומתן. אל בית הדפוס. אל השדה והרפת ואולי המפעל ושיקום בית המגורים שנהרס. עוד חקירה תוסיף או תגרע מעט מאוד. בארי היה קיבוץ שהוא סמל ומופת. ככל שתחושו כי ביכולתכם לדלג שלב אל המשא-ומתן העצמי במקום הכעס והנקמה בארי שוב יהיה מה שהיה, תחזירו עטרה ליושנה.