צורך יש לאדם הפרטי ולאומה בזמני משבר וימי מבחן, לשאוב כוח ועוז מההיסטוריה ומטקסטים מכוננים שהפרו אותנו ונוגעים בשורשי קיומנו. בשבת, ז' בתמוז, נציין עשרים שנה לפטירתה של המשוררת נעמי שמר. בשנה האחרונה מלווה אותי השיר "שבחי מעוז" שכתבה ב-1969 במלחמת ההתשה. המצרים נהגו להרעיש את המעוזים לאורך התעלה בארטילריה ואש צלפים. מיכאל, מפקד אחד המעוזים, התעקש להדליק חנוכייה עשויה מפגזים לעיני המצרים. שמר ביקרה והתפעמה וכששבה לביתה כתבה את "שבחי מעוז". "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי/ לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ/ הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי/ הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ". השם שניתן לשרשרת המוצבים על גדות התעלה שלח אותה לפיוט הימי ביניימי "מעוז צור ישועתי", שוודאי הושר באותו מעוז. החיבור בין השיר המודרני לפיוט העתיק הוא הצהרה: מלחמה זו שעמנו נתון בה היא פרק בהיסטוריה ארוכה של מאבקים לחרות, שפיארו את סיפורנו הלאומי. הפיוט שברבות הימים הפך להמנון חנוכה, מונה את האימפריות שעימן התמודדנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה וכיצד נושענו מידן: מצרים, בבל, פרס, יוון ורומא. את רומא ירשה הנצרות ובימי הפייטן היה עול הגלות כבד, ולכן הבית האחרון מכיל בקשה להיגאל משעבוד המלכויות. לוחמי המעוזים ממשיכים אפוא את חיילי יהודה המקבי ויהונתן אחיו שלחמו לחרות ישראל. הצירוף "מעוז צור ישועתי" מסתמך על פסוקים בתהלים: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז" ו"אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי", אך הראשון שהלחין את הצירוף היה משורר המאה ה-11 בספרד, ר' שלמה אבן-גבירול, בשיר הסליחות "שחר קמתי להודות". מכיוון שאין קורבנות ואין מקדש לכפר עלינו, נותרו המילים שבאמצעותן הוא מייחל לסליחת האל: "לְבַד בְּךָ אַזְכִּיר שְׁמֶךָ / מָעֹז צוּר יְשׁוּעָתִי". מרשב"ג התגלגל הביטוי כמאתיים שנה מאוחר יותר לראש הפיוט שאנו שרים בחנוכה. החיבור בין המעוז הצה"לי למשמעות הקדומה, מחריג את המוצב הצבאי מזמנו ומקומו, ונותן לו ממד מטאפיזי על זמני. לכן הוא "מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ". לא המעוז הפיזי לבדו הוא ששומר, רומזת המשוררת, אלא מי שהוא "צור ישועתי"; לא קירות הבטון ושקי החול לבדם, אלא הרוח הגדולה שדחפה אותנו לשוב ארצה ולהגן עליה. שמר מזכירה את ריח הפרדסים ועצי השקד הפורחים ליד ביתה, ובכך מקשרת את השגרה הצבאית עם מטרתה: שמירה על הבית הפרטי והלאומי. "אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת/ וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר/ אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי/ צוֹפֶה (מַבִּיט ) בִּי (אוֹרֵב לִי) מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי". הפזמון מחבר את מלחמתנו עם מלחמות תנ"כיות כמו זו של גדעון במדין: "מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת"; או שאול מול הפלשתים: "וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת". אנחנו חוליה בשלשלת דורות ארוכה, ובסופו של חשבון היסטורי, תמיד, ממתין האויב לרגע שבו נשתכנע שאפשר לנוח מעמל השמירה ולהפחית את מפלס הזהירות. הוא נשאר דרוך במשימתו לבקש את נפשנו. בעומק הדברים, שמר גייסה גם את נבואת ישעיה, איש המאה השמינית לפנה"ס, שדיבר על הזמן שבו ייפרע האל מרשעי העולם המסתתרים "בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים... בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר...". וכבר דיברנו על מלחמת בראשית זו, שעניינה לא רק הגנה על ישראל אלא לתת דוגמה לאנושות ששכחה את חובתה לבער את הרע מן העולם. "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי/ בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ/ אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי/ חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ". בבית האחרון עונה המשוררת על השאלה הנצחית שניסח אבנר בן נר, שר צבא שאול: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?". אכן, זה קרב אין קץ, אך ננצח בו. בהחלט. ולא רק ניצחון עתידי, אלא בעצם קיומנו כעם עולם שקם מעפר ומאפר הכבשנים ושב ובנה את מדינתו העצמאית במולדתו ההיסטורית. המלחמה היא התנאי להשלמת אויבינו, לאחר שתיכזב תוחלתם ("קיר הברזל"). אולם התהליך ההיסטורי לא נעצר במלחמה אלא בגאולת העם. האיילת ששמר מזכירה היא איילת השחר, סמל היסטוריוסופי רב עוצמה במקורותינו. זה הכוכב האחרון של הלילה, ליל הגלות והייסורים, והוא מסמן את הרגע לפני עלות שחר הגאולה. בתחילת התלמוד הארץ ישראלי (הירושלמי) מסופר על שני תנאים שהילכו בבקעת ארבל "וראו איילת השחר שבקע אורה". אמר האחד לשני: "רבי, כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קמעה קמעה, וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". שמר התכתבה פה עם נתן אלתרמן בשירו "איילת" החותם את "שירי מכות מצרים", שפורסם לקראת סוף מלה"ע השנייה. אין מלחמה ללא תקוות השלום, אין ייסורים ללא הכמיהה לגאולה, ואין לילה - ארוך ככל שיהא - שבסופו לא תזרח לנו איילת ותבשר על פדות נפשנו. האיילת של נעמי שמר שולחת "חיוך עייף", שכן הוא מלווה את תולדות עמנו מראשיתם, עוד בצחוקם של אברהם ושרה ובלידתו של בנם שמעולם לא עזב את הארץ, והוא יצחק אחרון למבקשי נפשנו. וכך כתב אלתרמן על האיילת: "לָכֵן שָחַק הָאָב... וְהָעַלְמָה אִתּוֹ.../ עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם,/ בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא.../ אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה.// וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן,/ וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן (האמונה) שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ./ גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן/ רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ". היהודי הנצחי צוחק; הוא מבין שהחישובים ההיסטוריים שחזו לנו קץ וכליה, חלילה, נובעים ממבט חיצוני. עיני הבשר רואות את היחס בין העם היהודי לאנושות, גרגר בין מיליארדים, ומשלות את אויבינו שהפעם יצליחו. אבל החיוך הזה הוא חידה רק לפרשנים עיוורֵי רוח הבוחנים את ההיסטוריה שלנו במישור המטריאליסטי בלבד. האמת היא שמדובר בכוח אינסופי שטמון בעם ובאמונה נצחית, ורק ראשם של המתייאשים מתנפץ על חידת קיומנו, בזמן שכל ילד יהודי יודע לפתור אותה. יחד עם אזהרתה לא להרפות מעמידתנו על המשמר מכיוון שאויבינו דרוכים, היא מאמינה בעם ובעתידו הטוב. מצבנו טוב לאין שיעור ממנת חלקם של רשב"ג ופייטן "מעוז צור" בימי הביניים. גאולתנו מתפתחת לאיטה אך בבטחה, "קמעה קמעה". וכך נחתם השיר, לאחר ששוב אנו מוזהרים מהאויב המבקש את נפשנו: "אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי/ אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי". העוקץ הוא חרב המלחמה שהנפנו מולם לאחר הטבח שעשו בנו, והיא לא תשוב לנדנה עד שיכולו קיני הרוע והטרור. אבל גם הדבש שאנו מפיקים מבשורתנו המוסרית לעולם - מהתורה והמדע והתרבות שגדלים ופורחים פה לטובת האנושות - מסוכן לאויבינו שהם אויבי האנושות, מכיוון שהוא מבטיח את כיליונם הרוחני והאידיאולוגי. ומי היה אותו מיכאל, מפקד המעוז, שחנוכיית הפגזים שהדליק האירו את רוחה של נעמי שמר לכתוב את השיר? חבר קיבוץ כפר עזה. לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.