כשהבן שלי נשבע בשעתו כפרח או נכון יותר כניצן של צנחן מול אבני הכותל לעשות הכל למען המדינה בעת שירותו הצבאי הובלעה (או אולי אף הובעה) בשבועה אמירה מצמררת, נוראה - להקריב את חייו למענה. ואף לא אחת מאבני הכותל הקדוש זעקה. אף לא חריץ פצה את פיו. איש לא שמע אי-אז את זעקת הוריו הנואשת, שפילחה את ליבנו וקרעה אותו לגזרים. רציתי למחות, לזעוק. להגיד - עד כאן. יש גבול. איש לא אמור להישבע על נכונותו להיהרג בקרב. זה לא נורמלי. זה לא אנושי. איש לא אמור להצהיר כי הוא נכון להקריב את חייו. אין גוף או רעיון או עיקרון שמצדיקים - ודאי לא מחייבים - זאת.
אי אז, בי נשבעתי, בעוד בני נשבע את שבועתו הכנועה, הנרצעת, שמעתה ואילך אעשה כל שלאל ידי כדי לזעוק נגד איוולתן של מלחמות. ועכשיו זה זמן הזעקה. די. מספיק. די והותר. נקמנו היטב. הפצצנו, הרסנו, השמדנו, ריסקנו, פוררנו. טחנו עד דק. הרגנו עד בלי די (תשאלו את גדעון לוי) עד כדי כך שאנחנו - כן, אנחנו, הקורבנות של מתקפת הטרור הרצחנית, הזוועתית - נתפסים ונחשבים בדעת הקהל העולמית כרוצחים, כטובחים, כמחוללים של פשעי מלחמה. "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר המשורר, ודאי לא כאשר מי שיש לו אינטרס אישי ופוליטי בהמשכה הוא העומד בראש הממשלה.
לנגד עיניי בני הטירון עם מדי הזית ולימים, חודשים אחדים לפני מועד שחרורו משירות סדיר ביחידת חוד של החטיבה, שוכב על מיטה בבית חולים וולפסון לאחר שנפצע באחד הקרבות בצוק איתן (הוא החלים, תודה לאל ) ואני, שלא יודע למי להודות מחזק בתוכי את השבועה להיאבק נגד מלחמות ארורות, ודאי בשלב שבו הופך המשך הלחימה לכזה שמשנה באופן דרמטי, קטלני, את איברי המשווה עלות - תועלת.
וחיילים ממשיכים להישבע להקריב את חייהם, וכבר מאות רבות אכן הקריבו את חייהם, עם שבועה או בלעדיה. וארורה היא המלחמה שנמשכת בהעדר כל צפי ואופק לסיומה ועם חשש כבד להעצמתה ולהסלמתה.
ו-120 חטופים, והחיים שביניהם ממשיכים להינמק ולגווע במנהרות החמאס אף שיש אפשרות ויש צורך ויותר מכל יש דחיפות עליונה, נואשת, לחילוצם משם. והם עודם תלויים על בלימה, על חוט שערה דק מן הדק, אשר כל יום שעובר פורם ממנו עוד סיב, ומתמעט הסיכוי להישארותם חיים. ואיש אחד - אחד! שהכל תלוי בו (עזבו את סינוואר, הוא לא המכשול!) שיכול וצריך ונדרש ונתבע לקבל החלטה אמיצה, מנהיגותית אבל יותר מכל אנושית, מתמהמה, מסרב, מתעקש לא לקבל אותה.
והמחשבה שהוא מסכל עסקה שעשויה להוביל לשחרור כל החטופים לא רק שאינה עולה על הדעת אלא מטריפה אותה.
איזו אם ואיזה אב יסכימו לאפשר לבניהם להתגייס לצבא ולהישבע מול הכותל להקריב את חייהם למען מדינה, אשר בראשה עומד אדם שהוא - הוא המקריב את חיי לוחמים ואזרחים שאותם הפקיר באופן נפשע - מי לחיים ומי למוות, מי לשבי ומי לפציעה ולנכות, מי לחידלון ומי לאומללות.
אחרוני הגרגרים אוזלים בחלק העליון של שעון החול, נושרים אל חלקו התחתון, קוצבים את הזמן השאול, האוזל, של מי מהחטופים שעודם בחיים.
ואבן מקיר כבר זועקת מרה, והעם שומעים את הקולות, אבל בלשכת ראש הממשלה מתבצר, פוחד מכל מגע ומפגש עם הציבור אדם מבוהל, מבועת, אשר מתרבים המטילים ספק בכשירותו למלא את תפקידו, ובעודו לא מקבל החלטה חורץ את גורל החטופים.