גיורא אקרשטיין ואני מכירים מאז היסודי והתיכון ותנועת הצופים וצה"ל ועד היום. מחר יקבל (עם ראויים אחרים) מאת התאחדות התעשיינים פרס מפעל חיים. הגיע לו מזמן. מגיע לו עתה.
הוא קיבל מאביו בית מלאכה בינוני שהחל לעבוד לפני 99 שנים, ובפעילות נמרצת ומתמדת ודבקות במטרה וחשיבה מדויקת הפך אותו לאימפריה שבנה בכל רחבי הארץ, ימה וקדמה.
בני 19, בכפר רופין, לקה באלרגיה כלשהי שהבהילה חלק מהחברים. הורו לו לנסוע באוטובוס לבית החולים הצבאי 10 בחיפה. ליד התחנה ראיתי אותו. מדיו היו מסודרים כאילו פניו להשתתף במצעד יום העצמאות בירושלים. הרובה, את החפירה, גיהוץ הבגדים, הכומתה במקום. הוא איש שאינו פוסח על הפרטים. חשבתי לעצמי, לוא אני במצבו הרי הייתי מגיע לאוטובוס בגופיה ובסנדלים.
גיורא אינו איש של דברת אלא מעש. זה כוחו. אזרחי ישראל מכירים את "אקרשטיין" של המרצפות. אבל הארכיאולוגים בעוד 500 או 1,000 שנים ימצאו את "אקרשטיין" בחפירות המאכלסות את שרידי חומות הביטחון של ישראל. זו תרומה שפרטיה ידועים לפי שעה לו ולפמלייתו.
לפני זמן מה ערך לנו סיור במפעלו הענק בגליל וראינו מה הוא עושה, ואיזה Low tech הוא ואנשיו מבצעים במיומנות בעבור ביטחונה של הארץ אשר שמו פרוש עליה מן הגדר במטולה ועד לגבול עם מצרים. הידד, חבר.