מה משותף לגדעון סער, אהוד אולמרט ובני בגין? נכון, שלושתם היו פעם מבכירי תנועת הליכוד, פרשו ממנה והתייצבו נגד הליכוד דהיום והעומד בראשה. ביום שישי נראו השלושה יחדיו. זה לא היה מפגש חשיבה להפלת הממשלה. זה היה באזכרה לראש הממשלה השביעי ויו"ר תנועת הליכוד, יצחק שמיר ז"ל בהר הרצל. השלושה (ועוד כמה עשרות משתתפים, ביניהם אחרוני אנשי לח"י) לא נרתעו מהשמש הקופחת, באו לתת כבוד למנהיג שתחתיו ולצידו פעלו הן כחברי כנסת, הן כשרים, ואולמרט כמובן לאחריו אף כראש ממשלה. מה לאולמרט היום ולאידאולוגיה הבלתי מתפשרת של שמיר? מה לו ולתורת ז'בוטינסקי שעליה התחנך בנעוריו? בכל זאת יש להוקיר את עצם בואו לאזכרה. ומי לא בא? - אף לא אחד מחברי הכנסת והשרים של תנועת הליכוד. לא הופתעתי. ביום שני שעבר נדחסה במליאת כנסת, בתום דיון סוער בהצעות אי-אמון בממשלה, גם ישיבה מיוחדת (על-פי חוק) לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, במלאת 84 שנה לפטירתו. ומי לא נראו באולם באותה ישיבה קצרה, לא מכובדת? - רוב הח"כים של הליכוד. ספסלי הקואליציה היו ריקים לעומת ספסלי האופוזיציה המאויישים. האזכרה הממלכתית לז'בוטינסקי תתקיים ביום ראשון הקרוב, כ"ט בתמוז. האם גם למעמד זה לא יגיעו נבחרי הליכוד? משלמים מס שפתיים לתורת ז'בוטינסקי, אבל אין מיישמים אותה הלכה למעשה. רובם נעדרי הדר. תנועת הליכוד איבדה מזמן את הקשר שלה למורשתם של ראשוניה ומייסדיה. זהו אולי חלק מההסבר לכשלים שהמדינה נתונה בהם מאז שבעה באוקטובר. לא היה קיר ברזל, אין אחדות, אין חמלה חברתית. מוסדות המורשת, הקשורים עימה כביכול, כבר שנים שאינם זוכים לתשומת לב שהייתה מצופה משלטון הליכוד. רמת החינוך בישראל התדרדרה לשפל המדרגה. בני הנוער יודעים פחות ממה שידעו התלמידים בשנים עברו על הקשר ההיסטורי בין המדינה לחבלי המולדת ביהודה ושומרון. כמעט אינם מבקרים בירושלים ובכותל המערבי. אינם זוכים ללימודי ליבה במורשת היהודית, אין להם תשובות הולמות לתעמולה הכוזבת של הפלשתינים ומשרתיהם בהאג. זה היה יום שישי קשה. לראשונה כטב"ם קטלני על תל אביב, ולא לראשונה - המשך מתקפת החיזבאללה על ישובי הצפון, כתישת קרית-שמונה ומטולה ופסיקתו הבזוייה של בית הדין הבינלאומי ל"צדק" על ה"כיבוש" הישראלי ביו"ש, על ה"אפרטהייד" המופעל נגד הפלשתינים. נתניהו ענה נכונה לשופט הלבנוני, שקרא את ה"נימוקים" במשך שעה ארוכה (ובאותה שעה מדינתו המשיכה בתוקפנותה הצבאית נגד ישראל): "העם היהודי אינו כובש בארצו - לא בבירתנו הנצחית ירושלים ולא בנחלת אבותינו ביהודה ושומרון. שום החלטה שקרית בהאג לא תעוות אמת היסטורית זאת, וכך גם לא ניתן לערער על חוקיות ההתיישבות הישראלית בכל שטחי מולדתנו. ואני שואל: למה דברים מדויקים אלה נאמרים רק כאשר דוחקים אותנו אל הקיר? למה אין מחזקים במערכת החינוך את האמונה בצדקת הציונות ובהגשמתה המלאה ממערב לירדן? ישראל מצטיירת בעולם כמדינה "כובשת", "מדכאת", לא כזו הנלחמת על עצם קיומה, וגם כמעצמת הייטק, שאת תוצריה מוכנים לרכוש בעולם במיליארדים. ואולם בלי אמונה, שורשים, הכרת ספר הספרים, העמקת המסורת, שום הייטק ושום כיפת ברזל לא יסייעו לקיומנו בטווח הארוך. הליכוד דהיום, בהתנהלותה, בהיגררותה אחרי שתי מפלגות קיצוניות, בהתעסקותה בפוליטיקה נמוכה, פיספסה בכל שנות שלטונה את ההזדמנות להשריש בציבוריות את יסודות האמונה, הזכות למולדתנו ההיסטורית, תוך התרחקות מהמורשת הז'בוטינסקאית על כל גווניה הכה-רלוונטים גם בימים קשים אלה. והייתה עוד אזכרה בסוף השבוע. במוזאון אסירי המחתרות בירושלים התכנסו מאות להעלות את זיכרו של רב האסירים, הצדיק הירושלמי, שהפיח תעצומות נפש בקרב אסירי האצ"ל ולח"י - אריה לוין זצ"ל. מלאו 55 שנה להסתלקותו. היה זה טקס רב רושם. פה לא ציפיתי לראות איזה ח"כ ליכודי, שיואיל לתת כבוד לזכרו של אדם יקר, דמות לאומית מאחדת, מלכדת, שהפיץ את אהבת ישראל, אחדות ישראל ואמונה בצור ישראל. הקהל ברובו היה מורכב מחובשי כיפות סרוגות, מתנחלים וירושלמים ותיקים. כמה דרוש לנו, לעם כולו, המופת האישי של הרב לוין, צניעותו, ענוותנותו. בשבילו, כמאמר ראש בית"ר, כל יחיד הוא מלך. עת צרה היא לישראל. מדינתנו מותקפת 360 מעלות, מקרוב ומרחוק, בשדה הצבאי ובשדה המדיני, נלחמת על קיומה. אולי בעיני כמה קוראים ייראה הדבר לקטנוני איזכורם ואזכרתם - במיוחד בתקופה קשה זו - של אישי העבר הדגולים. ואולם בלי ההשראה שלהם, הכרת התודה להם, הוקרת זיכרם, ההתנהלות לאורם, אין מצפן לישראל שיורה לה את הכיוון הנכון, לניצחון, לאחדות ולתעצומות נפש.