מובן מאליו שבג"ץ, המתבקש ושמח להכריע בכל סוגיה ציבורית אפשרית בארץ, נדרש גם לעימות שהתפתח בין מבקר המדינה המבקש למלא את תפקידו נאמנה ולבקר את התנהלותם של הגופים הרלוונטיים הן בקשר לטבח שבעה באוקטובר והן בקשר למלחמת חרבות ברזל, לבין הגופים המבוקרים המסרבים בתוקף להיות מבוקרים מבחוץ וזוכים לגיבוי בלתי מפתיע של היועמ"שית לממשלה, שמסייעת להם - כלשונו של מבקר המדינה - לכבות את מתג ההפעלה של הביקורת. שופטי בית המשפט העליון בשבתם כבג"ץ, נדרשו לעתירה, הקפיאו בצו ביניים את עבודת מבקר המדינה, ולא הכריעו הכרעה חד-משמעית. בדיון האחרון שקיימו בעתירה, העדיפו שופטי בית המשפט העליון להפנות את הצדדים הניצים להשגת הסכמות שתאפשרנה את מימושו של שלב א' או חלק ממנו בביקורת, שלב העוסק בסוגיות אזרחיות שאינן קשורות לליבת הלחימה או להיבטים מבצעיים. בנוסף יבחנו הצדדים אפשרות להגיע להסכמות בנוגע לסיום ביקורות שכבר נעשות ונמצאות בישורת האחרונה. במקביל, עד סוף אוקטובר יודיעו הצדדים לבית המשפט אם הסכימו על שלב ב' של הביקורת, שיעסוק בנושאי ליבה מבצעיים מסוימים, כמו תפקוד הקבינט המדיני־ביטחוני, רישוי מסיבת הנובה, וכן מצבן של כיתות הכוננות. בהתנהלות הצבא והשב"כ, לא מורשה מבקר המדינה לגעת בינתיים. קודש הם ואין לו רשות אלא לראותם בלבד. אמת ויציב וגם נכון שחוק יסוד: מבקר המדינה כותב מפורשות: מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על-פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך. מילים ברורות אלה מכלילות במתחם הביקורת של מבקר המדינה הן את צה"ל והן את שב"כ והן "כל עניין אחר". הן לא רק מאפשרות למבקר המדינה ומסמיכות אותו מפורשות לבקר את צה"ל והשב"כ, אלא גם מחייבות אותו לעשות זאת. ובכל זאת הצליחה גלי בהרב-מיארה למצוא ולאתר את נוסחת ההשתקה שתחסל את ביקורתו של מבקר המדינה. בשביל מה יש חוק אם לא כדי לסרס אותו בעזרת זריקת רעל של פרשנות שיפוטית תכליתית ההולמת את "שיטתנו המשטרית", או מילה אחרת מומצאת.

גלולות החיסול השיפוטיות עטופות תמיד במרשמלו שיפוטי מתוק ותמים. זה לא שבהרב-מיארה מנסה לחסל חס וחלילה את הביקורת שעשויה אולי לגלות, שמינויו החפוז, התמוה והבהול, של הרצי הלוי לרמטכ"ל בממשלת טרום־בחירות, היה מינוי רע וגרוע שהורה והוליד את הגדול שבאסונות מדינת ישראל. ממש לא. מה פתאום לחשוב שהיועמ"שית מפחדת מביקורת. יש כאן בסך הכל בעיה משפטית טהורה עם מבקר המדינה, כי ביקורת של היבטי מדיניות מובהקים, "אינה עולה בקנה אחד עם תפקידו המשטרי של מבקר המדינה". זאת פשוט בעיה של סמכות. כן, זאת מילת הקוד של הסיכול הנוכחי: סמכות. אין למבקר המדינה סמכות לעסוק בענייני מדיניות מובהקים ובתפיסותיה האסטרטגיות של ישראל, כי "מתעוררת שאלה על סמכותו לבקר במהלך הביקורת שאלות רחבות היקף על תפיסות אסטרטגיות", כלשון בהרב-מיארה. אבל חוק היסוד מקנה לו סמכות לבקר "כל עניין אחר שיראה בו צורך", אז איך אפשר לנטרל לו את הסמכות? איך אפשר להגביל אותו? ובכן, פשוט מאוד. קובעים כי הביקורת שלו אינה עולה בקנה אחד עם משהו מסוים והכול מסתדר נפלא. האם מישהו רוצה לחיות במדינה שבה משהו אינו עולה בקנה אחד עם משהו אחר? ברור שלא. אנו חפצים לחיות במדינה שבה כל הקנים עולים כאחד יחד. ובאמצעות הקנה האחד הזה שאינו עולה, יורים את הקליע הייעוצי אל מצחה של הביקורת ומחסלים אותה בטרם הייתה. האם יכול להיות שהשתקת ביקורת המבקר נועדה לסייע למתנגדי הממשלה ללחוץ על הקמת ועדת חקירה? קשה לומר ששיקולים כה זרים הדריכו את החלטתה של היועמ"שית שאמנם כתבה בתשובתה לבג"ץ כי "ועדת חקירה ממלכתית היא המנגנון החוקי המתאים לבחינת סוגיות בהיקף ובמידת החשיבות הלאומית של אירועי המלחמה", אבל בוודאי לא התכוונה לשום עניין פוליטי כזה או אחר.

העניין הוא שבעוד שסמכויות מבקר המדינה מעוגנות ומפורשות כאמור בחוק יסוד מיוחד שנקבע למבקר המדינה, סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה אינן מעוגנות בחוק סדור וייחודי לתפקיד, והן תפסו גובה מפחיד ובלתי מרוסן רק בעזרת פרשנויות של יועמ"שים ובגיבוי הלכות שהתגבשו בבג"ץ, בתהליך שיטתי של סיפוח סמכויות וכפוף לתפיסה המקובלת של 'מה שיותר כוח - מה שפחות אחריות'. תחילה היה היועץ המשפטי לממשלה כשמו כן הוא, יועץ בלבד. ככל עורך דין אחר בעל השכלה משפטית הנשכר להעניק את שירותיו למי שמשלם את שכרו, ללא כל יכולת או סמכות לכפות על הלקוח לאמץ את 'עצותיו' ואת עמדותיו. ועדת משפטנים בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט שנדרשה לנושא סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה קבעה, בין השאר, כי "אם אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של ׳היועץ המשפטי לממשלה׳, ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית המשפט העליון, כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה". ואם מישהו לא רוצה להבין היטב את מגבלות הסמכות של היועץ המשפטי לממשלה, מסבירה ועדת אגרנט בפירוש: היועץ המשפטי יכול לייעץ לממשלה כי לפי פירושם של החוק והפסיקה יש לממשלה סיכויים טובים להצליח במשפט נגד פלוני, ולכן עצתו היא ללכת למשפט ולא להתפשר. ואילו הממשלה רשאית להחליט בניגוד לדעתו ללכת לפשרה במקרה הנדון. וגם זאת קבעה ועדת אגרנט: במקום שבו קיימים חילוקי דעות בין היועץ המשפטי לממשלה לבין שר המשפטים, או בינו לבין הממשלה, חייב הוא להחליט כיצד לנהוג במקרה הקונקרטי כפי שמכתיבים לו הבנתו ומצפונו. כללו של דבר: היועץ אכן היה יועץ. ותו לא. והוא גם היה רעב. הוא היה רעב לסמכויות, לכוח, לעוצמה, ליכולת נטרול. ושופטי בית המשפט העליון, חלקם יועמ"שים לשעבר, זיהו את הרעב הזה ודאגו להשביע את החיה הרעבה ולזרוק לעברה סמכויות שק הגבירו את תאבונה לעוד.

בג"ץ הוא זה שקבע, ללא הזדקקות לחוק, כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המינהל וכי חוות דעתו מחייבת אותן כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת. בכך הזניק בג"ץ את מעמדו וכוחו של היועץ המשפטי לממשלה, פקיד מדינה בלתי נבחר, למעמד־על חסר תקדים. האם אין ראוי שהזנקה כה דרמטית בכוחו של פקיד תיעשה בעזרת חקיקה ראשית?! האם לא בג"ץ הוא זה שקבע ותבע בכמה פסיקות הקשורות לגיוס בני הישיבות כי הסדרים חברתיים ראשיים ייעשו וייקבעו רק בחקיקה ראשית?! שאלה טובה. לצד הדחיפה למעלה שהגיעה מצד הרשות השופטת, היו גם פוליטיקאים בעלי ראות קצרה שתרמו לעידוד המהלך המגלומני. בעבר לא השתתף היועץ המשפטי לממשלה כלל בישיבות הממשלה. ולמה שישתתף?! ראשי הממשלה של מפא"י ידעו לשלוט לבד ולא נזקקו לעזרת או להפרעת הרשות היועצת. אבל אז הגיע ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, פוליטיקאי רטוריקן עם תשעה קבים של התייפייפות נפש ועם נחיתות אינהרנטית כלפי אקדמאים ומשפטנים, והנהיג את הנוהג של השתתפות היועץ המשפטי בישיבות הממשלה. נוהג שהעניק ליועץ תוספת כוחות ותעצומות של עוצמות. הימין לא ידע אף פעם לשלוט. כשהרשות המחוקקת והמבצעת אינן יודעות לשלוט, נכנסות לוואקום הרשות היועצת והרשות השופטת. במקביל פעלו יועמ"שים לבצר את מעמדם ולהרחיב את מתחמי סמכויותיהם בעזרת פרשנויות תואמות גדילה. פרשנות היא נשקו המנצח של המשפטן הישראלי האקטיביסטי. החוק הוא המטרה, הפרשנות היא התותח שבו יורים לעבר המטרה. היועמ"ש לממשלה יצחק זמיר, למשל, פִּרשֵׁן את ועדת אגרנט כך שהממשלה כפופה לפרשנותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה וגזר מפרשנות 'עליונות' נוספת ולפיה רשאי היועץ המשפטי לממשלה לסרב לייצג בבית המשפט את עמדת הממשלה או השר הממונה, ואף להציג עמדה מנוגדת לזו של הממשלה. בית המשפט העליון אישר, כצפוי, את הפרשנות מרחיקת הלכת הזאת, כשהוא מתעלם מעמדותיהם הפרשניות הנוגדות של משפטנים בכירים כדוגמת המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר (ויועץ משפטי לממשלה לשעבר) חיים כהן או פרופ' רות גביזון.

בתהליך איטי אך עקבי הבינו והפנימו חברי ממשלות ישראל כי היועץ המשפטי אינו בהכרח ספק השירותים שלהם. בעיקר (או: רק) אם הם מימין. הוא לא מייצג אותם. הוא מייצג אצלם ומולם את הרשות השופטת. את הרשות הקוראת לעצמה שומרת סף. היועמ"שית גלי בהרב-מיארה שדרגה את הסרבנות הייצוגית לשיאים חדשים. כיום הצפי המקובל הוא שבכל עתירה המוגשת לבג"ץ נגד הממשלה או מי מחבריה תסרב היועמ"שית לייצג את עמדת הממשלה או מי מחבריה, ותצטרף בששון ובקרינה לעמדת העותרים, כמו הייתה בהרב-מיארה היועצת המשפטית הרשמית של התנועה לאיכות השלטון, או מתנדבת מרצון של ארגוני המחאה. בזמננו אנו, מברכים חברי הממשלה את הוד מעלת היועמ"שית אם היא ניאותה לאשר להם ייצוג משפטי עצמאי וליתן להם פתחון פה באולם בית המשפט. על ייצוג שלה את עמדתם - היא הרי בכל זאת קרויה עדיין היועצת המשפטית לממשלה ולא היועצת המשפטית למחאה או לאופוזיציה - הם לא מעזים אפילו לחלום. ועדת שמגר בראשות שופט ונשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, שהוקמה ב-13 בפברואר 1997 בעקבות פרשת בר-און חברון, המליצה, בין השאר, לשנות את תוארו של היועץ המשפטי לממשלה לתואר חדש והוא: 'היועץ המשפטי הראשי'. תואר שמנתק את הקשר בין היועץ לבין הממשלה. הצעת ועדת שמגר נשמעת מיום ליום יותר ויותר הגיונית, עם הינתקותה של בהרב-מיארה מתפקידה כיועצת משפטית של הממשלה, והפיכתה את עצמה ואת מִשׂרתה לנציב עליון מטעם הרשות היועצת, המתואמת לרוב עם הרשות השופטת. אין לאזרחי ישראל כלים שבהם יוכלו להשתמש כדי לבלום את התהליך או להאט אותו. השתלטותן של הרשות השופטת והרשות היועצת, הן עובדה מוגמרת שאין אפשרות להפעיל נגדה איזונים או בלמים. בבחירות לכנסת בוחרים האזרחים מי יהיו המחוקקים והשרים שעליהם תשלוטנה הרשויות היועצת והשופטת. אולם כשגורם ייעוצי שסמכויותיו אינן חקוקות כלל והן נערמות זו על זו לגבהים מפסיקה לפסיקה, משתלט ומתנשא על גורם שלטוני שכל סמכויותיו חקוקות בחוק יסוד, ומורה לו לחדול מעשיית תפקידו החוקי והחוקתי, תוך שימוש במונחים שיפוטיים מומצאים, בעיית אזרחי ישראל שורשית מדי מכדי שניתן יהיה לשרש אותה החוצה מחייהם. יש הבדל סמכויות אחד בין היועמ"שית לממשלה למבקר המדינה - היועמ"שית לממשלה ממלאת תפקיד שמרבית מי שמילאו אותו ביובל האחרון נגסו לעצמם סמכויות שלטוניות רבות ללא חוק ובגיבוי בג"ץ, בעוד שמבקר המדינה ממלא תפקיד שמי שמילאו ואתו ביובל האחרון לא נגסו לעצמם סמכויות ואיבדו, מסתבר, גם את הסמכויות החקוקות בחוק יסוד. אם אהרן ברק, למשל, או מאיר שמגר, ואולי יצחק זמיר, היו משמשים בעבר בתפקיד מבקר המדינה, נקל לשער כי סמכויותיו של מבקר המדינה דהיום היו גרנדיוזיות לאין שיעור, אדירות כבירות ומפעימות, חולשות על כל תחום מתחומי חיינו ומשתרעות מאופק לאופק, ללא כל מגבלה. כל הפוזיציה נגזרת מההיסטוריה. זהו הבדל הסמכויות האמיתי היחיד בין אנגלמן לבהרב-מיארה.

ועוד הערה לסיום: מאחר שכנראה אין די בשימוש בקלף של "תפקידו המשטרי של מבקר המדינה", הוסיפה וכתבה היועמ"שית בהרב-מיארה לבג"ץ כי "המשך ביצוע הליכי הביקורת בעת הזו יסיט את קשב המפקדים מהלחימה ויפגע בתפקודם, וכנגזרת מכך עלולה להיגרם פגיעה בביטחון המדינה". זהו שיקול אסטרטגי שאכן מועך ומוחץ כל שיקול אחר. איש אינו רוצה שביטחון המדינה ייפגע או ייעמד בחשש פגיעה בגלל הסטת הקשב של המפקדים. רק שאלה אחת מנקרת נוכח הטיעון המוצק: האם הביקורת הפנימית המתקיימת בצבא, על-ידי צוותים פנימיים שאותם הקים הרמטכ"ל ושאת חלקם אייש באנשיו, אינה מסיטה את קשב המפקדים מהלחימה? האם התייעצויות של מפקדים בכירים מאוד עם עורכי דין פרטיים שגויסו בצווי מילואים כדי לספק להם שירותי ייעוץ משפטי אינה מסיטה את הקשב של המפקדים ופוגעת בביטחון המדינה? האם עד כדי כך בזה הרשות היועצת לאזרח הסביר שהיא מרשה לעצמה לכתוב שביקרות מבקר המדינה תסיט את הקשב בשעה שכל אזרח סביר שביקורות אחרות מתקיימות והן פועלות במרץ לגולל את האשמה ממצפונם הממורק של הבכירים לפתחם המיוזע של לוחמי השטח מרחפי הנפש (ע"ע: תחקיר בארי)? איך זה שכל ביקורת מותרת ואף מומלצת, לרבות ביקורת של ועדת חקירה ממלכתית שעליה ממליצה מפורשות בהרב-מיארה, ורק ביקורתו של מבקר המדינה מעלה חשש כה כבד לביטחון המדינה?! ואולי נשאל אחרת: מה יש בביקורתו של מבקר המדינה שכל כך מדריך ומטריד את מנוחתה של הרשות היועצת?! ממה באמת חוששת בהרב-מיארה?! האם היא מפחדת שמבקר המדינה יגלה כי אי-טיפול בכירי הצבא בנגע הסרבנות של קיץ 2023 שחק לאבק את ההרתעה? האם היא חוששת שאנגלמן יחשוף שאי התייצבותם של טייסים לאימונים השביתו את יכולות חיל-האוויר? האם היא ירֵאה את המסקנות שתעלינה נוכח העיוורון המודיעיני של אמ"ן ליחידותיו השונות? האם אכן תאפשר היועמ"שית לממשלה לקיים רק שני מסלולי ביקורות על מחדלי הטבח והמלחמה - האחד, מסלול ביקורת־מטעם פנימית של צוותי טיוח אפשריים, והשני, מסלול ביקרות של ועדה בראשות שופט בג"ץ שיוציא טוב את הרשות השופטת ואת כלל המערכות שהרשות חפצה ביקרן? האם אחרי מחדל כה מדמם ונורא אין אזרחי ישראל המוכים והחבולים זכאים שתתקיים ביקורת הגונה והוגנת של גוף אזרחי חיצוני, שאינו מושפע מיחסי הכוחות בתוך הצבא והשב"כ, ו/או לחלופין שאינו מודרך על-ידי נציג הרשות השופטת?