היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר כואב במיוחד של אמיר גלבע, שכול אב יכול למצוא בו את פחדיו העמוקים ביותר. את ההרהור והשיר ואת 893 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אני שב לאמיר גלבע (ברל פלדמן, 1917-1984), שנולד באוקראינה והיגר לישראל כשהיה בן עשרים. כ'חלוץ' הוא עבד בבניין ובחקלאות בגבעת השלושה, בפתח-תקווה ובקסטינה, ומאוחר יותר ליטש יהלומים בנתניה. משפחתו נספתה בשואה. הוא התנדב לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית, ובתום המלחמה סייע להעלות את פליטי השואה לישראל. הוא היה בין מייסדי 'חבורת הרעים' הספרותית, והחל לפרסם את שיריו בשנת 1941. הוא עבד כעורך ומתרגם בהוצאת 'מסדה'. הוא פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה וזכה בפרסים רבים, ביניהם פרס ישראל לשירה בשנת 1982. את השיר קראתי בספר 'אילה אשלח אותך' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג 1972). לפני שלושים שנה התארחתי בבית עתיק באזור האגמים בצפון אנגליה, ובאחד הימים טיילתי בכפר קטן בשביל עפר, כשמימיני נחל קטן ומשמאלי גדר נמוכה שהייתה עשויה רשת של חוטי ברזל. לפתע שמעתי רחש, וראיתי איילה צעירה שכף רגלה הסתבכה ברשת הברזל. היא הייתה מבוהלת, ואני התקרבתי לאט-לאט, בזהירות, כשאני נושם יחד איתה כדי להרגיע אותה. ידעתי שהיצור הרגיש הזה יכול למות מהתקף לב ברגעי חרדה. לא הצלחתי לשחרר את רגלה של האיילה מגדר התיל והלכתי בחזרה למכוניתי, אותה החניתי בקרבת מקום, כדי להביא כלי שבאמצעותו אוכל לחתוך את חוט הברזל. כשחזרתי עצרה האיילה את נשימתה, ואני חתכתי לאט-לאט, כדי לא להבהיל אותה, את החוט, עד ששחררתי את הרגל הלכודה בגדר. האיילה התבוננה לרגע בעיני, ואז הפכה את ראשה ושעטה במהירות אל תוך השדות. לו היכרתי את שירו של אמיר גלבע יכולתי לומר לה: "אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ". שירו של אמיר גלבע, המורכב משלושה בתים ההולכים ומתקצרים, אולי כדי להמחיש את הנשימה ההולכת ומתקצרת, כתוב במעין פרוזה לא מפוסקת, ללא משקל וחרוז. אבל זו אינה פרוזה. המשפטים קטועים בתוך עצמם, סדר המלים משובש בכוונה תחילה, וצירופי מלים שהופרדו זו מזו מרמזים על הקשרים אחרים, מקראיים. נדמה לי שאמיר גלבע, הפונה אולי לבתו, החסיר את המילה הראשונה בו. אולי השיר היה צריך להיפתח כך: "כְּמוֹ אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים". בשיר אחר בספר הזה כתב גלבע כך: קֶרֶן רִאשׁוֹנָה הִיא הָאוֹת הַמֻּסְכָּם וּנְשִׁימוֹת הַבֹּקֶר עַל לֶחְיֵךְ יַלְדָּתִי. עוֹד בְּטֶרֶם אֶקְרָא לָךְ וּכְבָר בָּאת וּמִלִּים טוֹבוֹת לָךְ בִּשְׂעָרֵךְ פְּרָחִים. אַךְ הַבֹּקֶר כְּשֶׁיָּצָא שֶׁמֶשׁ מֵעָנָן אָמַרְתִּי מוּטָב עָנָן וְשֶׁמֶשׂ שָׁמוּר לִי. . נדמה לי שה"עָנָן" המסתיר את אור השמש מבשר את "הַזְּאֵבִים" שיאיימו במרוצת הימים על בתו של המשורר, כשתגדל. כל אב חושש לבתו, וליום בו תעזוב את הבית ותתמודד בעצמה עם "הַזְּאֵבִים" שאינם לקוחים מסיפור 'כיפה אדומה' "בַּיַּעַר", אלא ממתינים לה "גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת". הוא יודע שהיא "תָּנוּס מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת עֵינֵיהַ הַיָּפוֹת". האב חש בעיני הגברים הנעוצות בבתו כשהוא חולף איתה ברחובות העיר: "יְקַנְאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ", והוא חושש מן החרדה שתתקוף אותה כשיהיה עליה לנוס מפניהם: "אֵיךְ אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ". לכאורה, קשה להבין את המשפט הזה, ואת הקשר בין "פּוֹרַחַת" ל"נִפְחֶדֶת". זו דרכו של אמיר להפוך פרוזה לשירה באמצעות היפוך סדר המלים, המרמז על "פּוֹרַחַת נִשְׁמָתֵךְ". מקורו של הביטוי 'פרחה נשמתה' במותה של שרה, לפי רש"י, שאירע לאחר ששמעה על סיפור עקידת יצחק. הבית השני גם הוא משפט שמילותיו מסוכסכות: "אֲנִי אוֹתָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַחֲזָקָה אֶשְׁלַח הַמִּלְחָמָה לֹא בִּשְׁבִילִי עוֹד". כשם שהאב, המשורר, שחרר את בתו אל חייה הבוגרים להתמודד עם "הַזְּאֵבִים" ברחובות העיר, הוא יודע שיהיה עליו לשלוח אותה גם לשרת בצבא, ואולי גם להיפגע במלחמה. סדר המלים הנכון מופיע במקרא: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת-אֽוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵ֤י הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה" (שמואל ב, יא, טו). השיר מסתיים בשברון הלב של האב הנפרד מבתו הבוגרת המשוטטת לבדה, והוא אינו יכול להגן עליה. הצירוף "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" מופיע בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים, כב, א). מן הצירוף הזה יצר המשורר את השורה המסיימת, המתארת את התממשות פחדיו: "לִּבִּי אַיָּלָה לְמַרְאֵךְ פְּצוּעַת דָּם בַּשַּׁחַר שׁוֹטֶטֶת". כאב לבת בת עשרים שירו של אמיר גלבע מעורר בי את הפחדים הטמונים גם בי, הנובעים מן הידיעה ששוב אינני יכול לגונן עליה כפי שעשיתי בילדותה, ואינני יכול להציל אותה מן הזאבים האורבים בכל מקום, בעולם הכוחני שבו אנו חיים, ובפיתויים המסוכנים שהוא מציע, ואשר קשה לעמוד בפניהם. כמוהו גם אני צופה בלבה הפצוע של בתי הבוגרת, וכואב את קוצר ידי.