הטעות הקריטית שלנו במלחמת לבנון השנייה הייתה שיצרנו הפרדה מלאכותית בין חיזבאללה לבין לבנון. כפועל יוצא לא תקפנו תשתיות אסטרטגיות שתרמו לפעילות הצבאית של החיזבאללה, כמו תחנות כוח, גשרים, מתקני תקשורת ועוד. אם היינו תוקפים תשתיות אלו בקיץ הלוהט של 2006, המלחמה הייתה מסתיימת תוך זמן קצר.
במקום זה, נגררנו למלחמה קרקעית מיותרת מול החיזבאללה בדרום לבנון, שבה כל צפון הארץ עד חיפה היה נתון להתקפות טילים. יתרה מכך, בעוד החיזבאללה התכונן ללוחמה קרקעית בדרום לבנון, ישראל פעלה שם ללא שום תכלית אסטרטגית ברורה.
עקב הכניסה הקרקעית, הלחימה התארכה שלא כצורך, אך ברוב חלקי לבנון כלל לא חשו שמתנהלת מלחמה. כך למשל בשעה שפעלנו נגד מעוז החיזבאללה ברובע דאחייה בביירות, בשאר חלקי העיר החיים המשיכו כסדרם. הסברתי אז בקבינט כי העימות שלנו הוא לא מול החיזבאללה אלא מול לבנון, וטענתי כי אם נתקוף מטרות אסטרטגיות לבנוניות, המלחמה תיגמר תוך זמן קצר בהישגים משמעותיים. אני סבור כך גם היום.
ב-2024 אסור לישראל לחזור על הטעות שעשינו ב-2006. החיזבאללה מצפים שנכניס כוחות קרקעיים לדרום לבנון ומוכנים לכך. ואפילו אם נכבוש את האזור עד הליטאני, החיזבאללה יתמקם מצפון לליטאני וימשיך לירות משם מטחי טילים מדויקים לעבור חיפה ותל אביב.
אם רוצים לבצע פעולה צבאית משמעותית בלבנון - ולדעתי קריטי לסיים קודם את המלחמה ברצועת עזה כדי לא להסתבך בלוחמה עצימה בשתי חזיתות - אסור לחזור ולהבדיל בין חיזבאללה לבין לבנון. התקיפות מלבנון הן פעולה לוחמתית מובהקת של מדינת אויב, והחיזבאללה הוא לא רק ארגון צבאי לבנוני אלא גם מפלגה פוליטית לבנונית שמיוצגת בפרלמנט ובממשלה. לפיכך, אם מחליטים להיכנס ללחימה עצימה בצפון, התקיפות שלנו צריכות להתמקד בראש ובראשונה בכל התשתיות האסטרטגיות של מדינת לבנון.