כוונה על פעולותיו של המלך הנרי השמיני, שנודע בשש נשותיו, יש שתי גרסאות היסטוריות. אחת מציגה אותו כמלך נהנתן ולא דעתן, שיועציו מפעילים אותו, השנייה מציגה אותו כמלך ערמומי השיג את מטרותיו בתמרון יועציו. כל אחת מהגרסאות נשענת על תיעוד ועל מסמכים ועד עדויות. כל אחת מהן תלויה, בסופו של חשבון, בהכרעה של מי שכותב את תולדות ממלכתו של הנרי השמיני במאה ה-16. ההיסטוריונית לוסי וודינג, שספרה על הנרי יצא לפני כעשור, הכריעה לטובת המלך. כלומר, הוא מנווט, הוא קובע. היא סבורה שהצגתו כבובה של יועציו נבעה בעיקר מצרכים פוליטיים או תעמולתיים. כשעשה דבר לא פופולרי, היה נוח להאשים מישהו אחר. לפעמים נוח למלך, לפעמים נוח לנתינים. זה לא הוא - זו אן בוליין. זה לא הוא - זה תומס קרומוול. כך נשמר כבודו של המלך כמי שלא-הוא עושה העוול. ומצד שני, הוא נראה קצת חלש, ונתון למניפולציה. אבל וודינג מודה בנדיבות שיש גם עמדות אחרות. היא מצטטת מהן ודוחה אותן, כפי שכותביהן, לו היו נדיבים כמותה, היו מצטטים את דעותיה ודוחים אותן. אפשר לקרוא את הביוגרפיה שכתבה ולהרהר בתדמיתו של בנימין נתניהו. שהרי, גם על פעולותיו בשבועות ובחודשים האחרונים יש שתי גרסאות דומות. ואם מותר לנחש, גם שתי הגרסאות האלה ימשיכו להדהד בסיכומים עתידיים של כותבי ההיסטוריה של ישראל. הגרסה האחת - הוא המכריע, המנווט לכיוון שאליו הוא חותר. הגרסה השנייה - הוא שבוי בידי שותפיו הקואליציוניים, בובה של סמוטריץ׳ ובן-גביר המושלים בו בכוחם לתחזק או להפיל את הקואליציה. האם נתניהו רוצה בעסקת חטופים, כפי שרצה בה בימי עסקת גלעד שליט, אך הפעם מסרב לה מחשש לשלמותה של הקואליציה - או שמא נתניהו כלל לא רוצה בעסקת חטופים, והטענה המוטחת בו, כאילו רק שיקולים קואליציוניים קובעים את עמדתו, אינה אלא דרך להציג אותו כמנהיג עלוב שמדיניותו לא שלו? נדייק: ברור שנתניהו רוצה שתבוא מתישהו עסקת חטופים. ההתעקשות שלו אינה נגד עסקה, אלא נגד תנאים מסוימים בעסקה. האם זו התעקשות עניינית? הנה, כאן נכנס ממד של פרשנות שמקורו בעמדת הפרשן יותר מאשר במציאות. כליותיו של נתניהו הן קופסה שחורה, סגורה. לאיש מהמביטים בו מבחוץ אין ידיעה ודאית מה הוא חושב, איזה שיקולים באמת מניעים אותו. לא בטוח שלנתניהו עצמו יש ידיעה כזאת. מה שיש לו הם נימוקים. יש נימוקים בעד עסקה בתנאים מסוימים, יש נימוקים נגד עסקה בתנאים מסוימים. אלא שסל הנימוקים רחב. אפשר לזרוק לתוכו נימוקים קואליציוניים, אפשר לזרוק לתוכו גם נימוקים מבצעיים ואסטרטגיים. מתנגדיו של נתניהו, מבקריו הרבים, מציצים לסל הנימוקים ורואים בו רק נימוקים קואליציוניים. הוא רוצה להרגיע את בן-גביר. הוא רוצה להאריך את המלחמה כדי לדחות בחירות. הוא רוצה לנקוט בעמדה שמתאימה לעמדת ה"בייס". תומכיו של נתניהו מציצים לסל הנימוקים ורואים בו רק נימוקים ענייניים. הוא רוצה לנצח, להבטיח את תבוסת חמאס, לעגן את יכולתה של ישראל לשלוט בביטחונה לשנים ארוכות. לשני הצדדים קצת קשה להודות שאכן, יש בסל שני סוגים של נימוקים. לשני הצדדים קשה להודות שאכן, אין שום דרך לדעת איזה משני הסוגים הוא הסוג המכריע. העמדה נקבעת לא לפי הראיות, אלא לפי העמדה הקבועה מראש: מי שחשדן כלפי ראש הממשלה מניח ששיקוליו העיקריים קואליציוניים. מי שפחות חשדן כלפיו מניח ששיקולים אסטרטגיים. האם בסוגיית החטופים, האם בסוגיית אורכה ומטרותיה של המלחמה, נתניהו שולט בקואליציה שלו או נשלט על ידה? זה מסוג השאלות שלא תמיד אפשר לקבל עליהן תשובה שאין עליה מחלוקת. המתנה "איך אתה מעז לצאת למלחמה כאשר כל התנאים עתה הם לרעתנו? איך אתה מעז?! שום מעצמה לא תתמוך בנו... אנחנו נצטרך להילחם בשתי חזיתות ואולי בשלוש. אפילו ארצות הברית אינה תומכת בנו... לא תהיה לנו אספקת נשק אם ניקלע למחסור במהלך המלחמה". הדובר: מנהיג הציונות הדתית, משה חיים שפירא. הננזף: הרמטכ"ל, יצחק רבין. הימים: ימי ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ישראל נתונה בצבת של לחצים, הרמטכ"ל נתון בצבת של לחצים. על מה שיקרה לו כמה ימים לאחר מכן - ההתמוטטות המפורסמת של רבין - יהיו כל מיני גרסאות. הגרסה של רבין, הגרסה של עזר ויצמן. כל מיני גרסאות. הביוגרפיה הקצרה על רבין שכתב איתמר רבינוביץ׳, בלי ספק כותב אוהד מאוד, מתארת יפה את הלחץ ההולך וגובר על רבין. בן-גוריון צועק עליו, דיין מקשה עליו, שפירא לוחץ עליו. "שלוש הפגישות גבו מרבין מחיר כבד", כתב רבינוביץ׳. המתנה היא דבר קשה. החלטה היא דבר קשה. בדיעבד הסתבר, שחרדותיה של ישראל היו חרדות שווא. בתוך שישה ימים הביסה את אויביה. זה כמובן לא מה שיקרה אם וכאשר תפרוץ מלחמה נגד חיזבאללה, תימן ואירן, שתהיה תוספת לא מבורכת למלחמה עם חמאס. בימים ההם, לישראל הייתה הנהגה מדינית זהירה והנהגה צבאית תוססת. יש שיאמרו: ההפך ממה שיש היום. אריאל שרון קיווה לשכנע את המצרים לא להילחם יותר בישראל "במשך עשר או עשרים השנים הבאות" (בלשונו של ההיסטוריון תום ספר, בספרו 1967). שרון צדק בהבנתו שישראל יכולה להביא "להשמדה כוללת של הכוחות המצריים". שרון טעה בהערכתו שמכה קשה מאוד, כזו שהנחיתה ישראל במלחמת ששת הימים, אכן תרתיע את המצרים לעשר או עשרים שנה. היא הרתיעה אותה בקושי לשנתיים. האם טוב יותר היה לישראל לו ימי ההמתנה ההיא, הארוכה, ערב מלחמת ששת הימים, היו מנוצלים למניעת מלחמה? האם מצבו של המזרח התיכון היה טוב יותר לו ממשל הנשיא ג׳ונסון היה נחרץ יותר, נחוש יותר, בהתנהלותו מול המצרים והסורים? היסטוריה אלטרנטיבית היא דבר שקשה לעשות ברצינות. המלחמה לא הייתה פורצת, ישראל לא הייתה מנצחת וכובשת, אולי ההמשך היה התקדמות לכיוון של השלמה ושלום, אולי ההמשך היה מלחמה קשה יותר בתנאים קשים יותר כמה שנים אחר כך. ממילא, גם הפעם קשה לומר בנחרצות מה יועיל יותר לישראל: התלקחות גדולה שתאפשר לטרוף את הקלפים במזרח התיכון, ולנסות להניע מהלך שסופו הסדרים חדשים - או חילופי מהלומות מוגבלים, שתוצאתם שימור מאזן הכוחות הקיים, בידיעה שהוא לא יציב, ושיוליד בהמשך סיבוב נוסף, אולי בתנאים טובים יותר לישראל, אולי בתנאים טובים פחות.