בסוף השבוע שעבר התבקשה קאמלה האריס להגיב על דבריו של דונלד טראמפ, לפיהם מן הראוי שדעתו של הנשיא תישמע בהחלטות הריבית של הפדרל ריזרב. היא התנגדה נחרצות: "ה'פד' הוא גוף עצמאי וכנשיאה לעולם לא אתערב בהחלטותיו". עצמאות הבנק המרכזי אינה נושא המטריד את הבוחרים; רובם אינם יודעים מה ההבדל בין מדיניות מוניטרית למדיניות פיסקלית. אבל – כותב פול קרוגמן בניו-יורק טיימס – סכנת הפוליטיזציה של החלטות ה"פד" אם טראמפ ייבחר, מטרידה את מי שעוסקים בנושא. זו אחת הסיבות לכך שכלכלנים שנשאלו בידי וול סטריט ג'ורנל אמרו, שהאינפלציה תחת טראמפ תהיה גבוהה מאשר תחת ג'ו ביידן – מסקנה התקפה גם לגבי האריס. אבל מדוע שה"פד" יהיה עצמאי? עצמאותו אינה מובטחת בחוקה והיו מדינות וזמנים בהם הבנק המרכזי היה למעשה חלק מן הממשלה. עם זאת, כיום הבנקים המרכזיים עצמאיים ברוב המדינות העשירות וברבות מן המדינות המתפתחות, וראשיהם הם מומחים א-פוליטיים. אבל שוב: מדוע? תשובה אחת היא שאינך רוצה את תרחיש ונצואלה, בו ממשלת חסרת אחריות סומכת על מכונת הדפוס כדי לפרוע את חשבונותיה – מה שעלול להוביל להיפר-אינפלציה; זה יכול לקרות גם בארה"ב. אבל גם בלי תרחישי קיצון כאלה, הסיבה המרכזית היא שמדיניות מוניטרית היא החלק של המדיניות הכלכלית בו הכי קל להשתמש – ולפיכך גם לנצל לרעה. פוליטיקאים גילו, שהדרך הטובה ביותר להימנע מן הפיתוי היא להפקיד את השליטה באספקת הכסף בידי טכנוקרטים עצמאיים-למחצה. כיצד פועלת מדיניות מוניטרית? ה"פד" קונה ומוכר אג"ח ממשלתיות, מה שנותן לו כוח עצום בקביעת הריבית לטווח קצר, כולל של הבנקים. שינויים בריבית זו משפיעים בתורם על הריבית לטווח ארוך, כמו זו של המשכנתאות, המשפיעה בצורה ניכרת על הכלכלה הריאלית. ומהיכן יש לו כסף לכך? בנק מוכר אג"ח ממשלתיות ומקבל אשראי בחשבונו המתנהל ב"פד". כל זה עלול להישמע מסתורי ואפילו מיסטי, אבל ההשלכות עצומות. בתחילת שנות ה-1980 הידק ה"פד" את מדיניותו כדי להיאבק באינפלציה, הכניס את ארה"ב למיתון, שינה אותה והמשק נחלץ. מה שחשוב במיוחד הוא, שמהלכים כאלה אינם מצריכים חקיקה, על כל העיכובים והפיתולים הכרוכים בתהליך. כל הנחוץ הוא הצבעה בוועדת השוק הפתוח של ה"פד" בוושינגטון, המעבירה הוראות למבצעים בבורסה בניו-יורק. המהירות והפשטות הללו מסבירות מדוע מדיניות מוניטרית, בניגוד למדיניות פיסקלית, היא הכלי למאבק במיתון ובאינפלציה. אולם, הקלות בה ניתן לשנות אותה, עלולה לפתות פוליטיקאים לפעול בחוסר אחריות, מדגיש קרוגמן. למשל: למה לא להוריד את הריבית ערב בחירות? המחיר יהיה אינפלציה גבוהה יותר, אבל בזה נטפל מאוחר יותר – עלולה להיות המחשבה. זה בדיוק מה שקרה ב-1971 וב-1972, כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון לחץ על נגיד ה"פד", ארתור ברנס, להנהיג מדיניות מוניטרית מרחיבה לקראת הבחירות – ונראה שמהלכיו היו בין הסיבות לסטגפלציה (אינפלציה ומיתון יחדיו) שבאה לאחר מכן. בעיה שונה אך קשורה היא שלעיתים בנקים מרכזיים חייבים לקבל החלטות בלתי פופולריות. בשנות ה-1950 אמר הנגיד, שתפקיד ה"פד" הוא להיות מי שנוטל את קערת הפונץ' כאשר המסיבה מתחממת מדי. המשל מסביר עד כמה תפקידו עשוי להיות לעיתים בלתי נעים. לא צריך לחזור 40 שנה אחורה כדי לראות כיצד מדיניות ה"פד" עלולה לקבל גוון פוליטי, מציין קרוגמן. הוא החל להעלות את הריבית ב-2022 כדי להשתלט על האינפלציה והותיר אותה גבוהה, גם כאשר האינפלציה החלה לרדת. האם מישהו יכול לדמיין שאם טראמפ היה בבית הלבן, הוא היה יושב בשקט, או שהיה צורח על ה"פד" להוריד את הריבית לקראת בחירות האמצע? כל זה אינו אומר שה"פד" תמיד צודק או שהוא חסין מביקורת. רוב המידע עליו הוא מבסס את החלטותיו, זהה למידע העומד לרשות הכלל, כך שהגיוני לגמרי שיהיו מי שיחלקו עליו, כולל חברי קונגרס. קרוגמן עצמו סבור שהבנק המרכזי המתין זמן רב מדי עם הורדת הריבית. אפשר אפילו לחשוב על מקרים בהם הרשות המבצעת צריכה להתערב במדיניות המוניטרית, למשל אם הנגיד מונה בידי המפלגה היריבה והוא פועל לחבל במדיניות הכלכלית הנוכחית. אבל בשגרה, הנשיא וצוותו חייבים לשמור מרחק מהמדיניות המוניטרית. האריס תפגין איפוק שכזה; טראמפ – פחות ואולי בכלל לא.