מחלה אוטואימונית חריפה תקפה את מדינת ישראל. בהדרגה, אם כי בעקביות ובהתמדה, בשנה שחלפה ולמרבה הפליאה (שלא לומר הפלצות) גם בשנה זו, שנה שכל כולה טבועה (שלא לומר טבוחה) בחותם המלחמה - מתקיימת מתקפה מתוכננת, מתוזמנת ומתוזמרת על ליבה, על ליבתה ועל מערכת החיסון שלה, במטרה להחלישם עד כדי הקרסתם. צריך לומר ביושר: המהרסים והמחריבים יוצאים ובאים מתוכה, וזאת לבד מהאויבים החיצוניים המאיימים להחריבה ולהשמידה. הדמוקרטיה נמצאת כיום בסכנה קיומית, מוחשית, וריסוקה מצוי בסבירות ההולכת וקרבה לוודאות.
העדר היכולת של חלק הארי של הציבור, אשר עדיין חי, לכאורה, בדמוקרטיה לעשות כל מעשה שהוא שיהיה בו כדי לאלץ ואף לכפות על ראש הממשלה לחתום לאלתר על עסקה עם החמאס, אשר תאפשר את השבת החטופים החיים והמתים (למרבה הכאב והצער), היא עדות לא רק לחולשתה של הדמוקרטיה, אלא לחוסר האונים של כלל האזרחים בה. לבד מהצבעה בבחירות אין להם כל אפשרות ושום סיכוי להשפיע על מהלכם התקין של החיים כאן. יש להם זכות דיבור, אשר לא תמיד ניתן לממשה וגם כאשר הם מממשים אותה - הם מושתקים. אבל יותר מכל מוטלת עליהם, עלינו, חובת הזעקה.
זעקה נגד הפיכתה של ישראל למדיה אוטוקרטית, אוטוריטטיבית, דיקטטורית. זעקה נגד הרס הדמוקרטיה וחורבנה באמצעות הפעלת כוח ללא רסן, סמכות ללא אחריות, וסירוב נחרץ, כרוני, להכיר בתהליך הפיכתה של ישראל למדינה שבה עריצות היחיד גוברת על כוחו של הרוב, זכויותיו ורצונו. תחת השלטון העריץ מעוכה, כנועה, מדינה שאזרחיה הולכים ונשחקים, מדוכדכים ומיואשים, חסרי יכולת וחסרי אונים נוכח הדורסנות האימתנית של השליט היחיד הכופה עליהם את סירובו הפתולוגי להגיע לעסקה לשחרור החטופים.
שלבים הכרחיים בתהליך ריסוקה של הדמוקרטיה הם: ריקון מתוכן של המרכזיים במוסדותיה הממלכתיים, הטלת דופי ורפש בממלאי תפקידים ציבוריים במוסדות אלה, ניסיונות שקופים לפטרם ולהחליפם באנשי שלומו ובדורשי טובתו - בעבדיו הנרצעים ובשפחותיו החרופות.
מדינת ישראל מתנהגת כמדינה שהוזרקו לגופה נגיפים קטלניים האוכלים את רקמותיה, מכלים את תאיה, חודרים לעורקיה, הופכים את דמה לדם רע, ממוססים את יכולת התנגדותו של הגוף, מחלישים את כוחה להיאבק בפולשים. כך ממוטט השליט את מנגנון החיסון של הדמוקרטיה בדרך להחלשתה ולהקרסתה.
הניסיון הטוב אבל המר הוכיח, כי גם מחאות והפגנות של עשרות אלפים ואולי מאות אלפי מפגינים ברחובות לא מצליחות להניד בו אף לא קצה של עפעף. הוא בשלו, מתבצר בסירובו, מוליך את המדינה לאובדנה. הוא אינו מעז לקבל החלטה מחויבת המציאות, כי הוא חי בתוך מציאות מדומה - המציאות שאותה הוא מדמה למציאות האמיתית. מוגן לבטח בבועתו, החסינה גם נגד מתקפה גרעינית, הוא ממשיך להרע ולהזיק. אפשר לזעוק עד השמים, אבל מי שומע. מי מקשיב. המדרון אל האבדון מעולם לא היה תלול וחלקלק כל כך. אני משאיר את השורה התחתונה ריקה ופתוחה.