בשנת 1991, בהיותו קצין צנחנים וחיל-רגלים ראשי, כתב תת-אלוף דורון אלמוג בירחון קציני צה״ל, ״סקירה חודשית״, באפריל 1988: "מניתוח קרבות בהם נכשלנו עולה, כמעט תמיד, כי הבעיה המרכזית הייתה יכולתו של המפקד לדעת את המתרחש ולהבינו, ובשלב שני לקבל החלטות נכונות תוך-כדי גילוי מנהיגות אישית״. במלחמת יום הכיפורים היה אלמוג מפקד פלוגה שהשתתפה בשבירת התקפת השריון המצרית בדרום סיני, ב-14 באוקטובר, והצטיינה בקרב זה. במלחמת לבנון היה מפקד גדוד הפלוגות המיוחדות של חטיבת הצנחנים הסדירה, והוא הוביל את החטיבה במסע-קרבות מדאמור למזרח ביירות, על ציר ״תגהוצת״. כאלוף בשנים 1997–2000 היה ראש חטיבת התורה וההדרכה במטכ"ל. במאמרו טען, שהכשל האינטלקטואלי הוא הגורם העיקרי לכישלונות צה״ל. לעניות דעתי, זה גם היה הכשל העיקרי של צה"ל ב-7 באוקטובר 2023. מכאן מסתבר שכאלוף היה תפקידו העיקרי לתקן את הכשל הזה, שהוא היה מודע לו, אבל לדעתי הוא כשל מכמה סיבות. ראשית, צה"ל הוא בעל תרבות פוליטית של נאמנות ולא של מקצועיות, למעשה אפשר אפילו לומר שצה"ל הוא מיליציה עם סממנים חיצוניים של צבא מקצועי. בנוסף לכך, ידוע כי כל ארגון צבאי באשר הוא מתאפיין בתסמונת הראש הקטן, בבחינת שב ואל תעשה עדיף, או בלשון חז"ל: צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך (שיר השירים). ובלשון העם: אדוני הקצין הבכיר, למה לך לפלס דרך חדשה? למה לשבור מוסכמות? עבדת כל כך קשה להגיע לכאן, אל תסכן הכל, שב תנוח. לדעתי הטעם העיקרי לחשיבה הצבאית המאובנת הוא, שבישראל אין אקדמיה צבאית ברמה גבוהה כפי שפעלו במאה ה-18 בצרפת, באימפריה האוסטרית, ובפרוסיה. בארצות-הברית הוקמה האקדמיה הצבאית "וֶּסט פוינט" ב-1802, ומאז היא הכשירה דורות רבים של מפקדים. ללא מחקר שוטף ומעמיק של הוויית הצבא והמלחמה, וללא הכשרה ממושכת ויסודית של פרחי קצונה, אי-אפשר להגיע למקצועיות בשום תחום. על סמך מסמכים קודמים שלי, גיבשנו בשנת 2007, אביתר בן צדף ואנוכי, תוכנית להקמת מוסד למחקרי עומק ביטחוניים ולהכשרת קצינים בכירים על-פי מודל של מכון ויצמן. תקציר של המודל פרסמתי בספרי "עלילת דם בדיר יאסין ¬- הספר השחור" שיצא לאור באותה שנה. עוד קודם לכן שלחתי את התוכנית שגיבשתי לראשי הממשלות בנימין נתניהו, שאיתו גם נפגשנו ודנּו בנושא זה, לאריאל שרון שעם בנו, ח"כ לשעבר עמרי, נפגשתי פעמים אחדות ושוחחנו על הדרך ליישם את התוכנית עד שמבצע "חומת מגן" קטע את המהלך, לאהוד ברק ולנפתלי בנט שאיתו שוחחתי על נושא זה פעמים אחדות. בתקופת סדרת הבחירות האחרונות לכנסת חזרתי ושלחתי תקציר מן התוכנית לאהוד ברק, לגדעון סער ולנפתלי בנט, במטרה שיכללו אותה במצע הבחירות של מפלגותיהם. תגובה לא קיבלתי ואת הצעתי הם כמובן לא יישמו. אני מקווה שאחרי 7 באוקטובר, כשכל העם ראה את הקולות והבין עד כמה חסרה אקדמיה צבאית בישראל, הם מצטערים על כך, לפחות בסתר לִבם.

במלחמת לבנון הראשונה זרוע היבשה לא מילאה אפילו אחת ממשימותיה, וחיל האויר מילא את רוב משימותיו הייחודיות², בשלמו מחיר מזערי. אבל בקרב המשולב עם כוחות היבשה היו לחיל האויר של צה״ל ליקויים חמורים, ואין זה חשוב או משנה אם האשמה היא בכוחות היבשה או באנשי חיל האויר. שיתוף הפעולה החיוני ביניהם לא פעל, כשם שלא פעל במלחמות הקודמות. בפשיטת צה״ל לנועיימה, ב-1989, נכשלו חיילי ״גולני״ ומפקדיו לא רק בביצוע המשימה אלא גם בחילוץ הלוחמים, ומי שמילאו את המשימה הזאת היו טייסי מסוקים מיומנים. זאת הסיבה שביולי 1993 פעל צה״ל במבצע "דין וחשבון״ ללא כוחות היבשה. אנשי הפיקוד העליון, ויצחק רבין בראשם, הגיעו למסקנה שהפעלת שריון וחי״ר בקרב משולב יזום, תעלה בקורבנות רבים והנזק שייגרם לא יהיה שווה את תועלתו. זאת אחת הסיבות שצה"ל קיצץ מאוד בזרוע היבשה ונמנע מלהפעילו עד 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", שאז חזרנו להפעלה מסיבית של זרוע היבשה של צה"ל, כדי לפגוע קשה ביכולתו הצבאית של החמאס, שהייתה ידועה אך לא מובנת.

מפקד מחלקה בצנחנים, סגן-משנה בן עשרים, בוגר בית-ספר מקצועי, מסייר עם שלושים חיילי מחלקתו בקסבה בשכם. ילדים בני שתים-עשרה מיידים בהם אבנים. החיילים מנסים ללכוד את הילדים, ואלה בורחים ומסתתרים מאחורי אימותיהם. אנשי טלוויזיה מארצות-הברית ומאירופה מצלמים את הארוע. המ"מ, שלמד בקורס קצינים טכניקות להפעיל שלושים חיילים במסגרת פלוגה, בתנועה ובאש, במתכונת קבועה לפי פתרון בית-הספר, לא הוכשר להתמודד עם מצב כזה. איש לא הדריך אותו והוא לא למד מהו מקומו ב״שרשרת הפיקוד״ הלאומית (ראש הממשלה, הרמטכ״ל, אלוף הפיקוד, מפקדו הישיר, הוא עצמו), ואין לו את הכלים להבין את משמעות ״מלחמת הטלוויזיה והאבנים״ של תושבי השטחים, המכוונת לצופים האמריקנים. למפקד המחלקה המצוי בצה״ל אין את תבונת מעשה הלחימה, אנשי התקשורת מפריעים לו, הוא שונא עיתונאים, גם את העיתונאים הישראלים ״הכותבים רק על השלילי ומתעלמים מכל מה שחיובי בארץ״, ועכשיו הוא יַראה לנבלות האלה מה הוא חושב עליהם. הסג״ם הזה, המתעניין יותר מכל בכדורגל, ביחסיו עם חברתו ובטיול לדרום אמריקה אחרי השחרור בעוד שלושה חודשים, עושה את כל מה שלמד בבה״ד 1, וזה לא הרבה, וזה ממש לא מספיק. התוצאה: ילד הרוג; ילד, אישה וצלם אמריקני פצועים קשה, ושלושה ילדים ושני חיילים פצועים ״קל מאוד״, כהגדרת דובר צה״ל. צופי הטלוויזיה בארצות-הברית מזדעזעים, למדינת ישראל נגרם נזק בלתי-הפיך. רשת הטלוויזיה, שהצלם שלה פצוע קשה, שולחת מברק מחאה לראש ממשלת ישראל, דובר משרד החוץ האמריקני מביע הסתייגות מפעולות צה״ל בשטחים, שלושה קציני מילואים מיחידות עילית נשפטים ל-35 ימי מחבוש על סֵרובם לשרת בשטחים, וקבוצות שמאל ישראליות מפגינות נגד המשך ישיבת צה״ל ביהודה, שומרון ורצועת עזה. אפשר להגדיר את התקרית הזאת כ"אחד הקרבות בהם נכשלנו״, לפי הניסוח של תא״ל אלמוג. הדברים הללו ודומיהם השפיעו לרעה על מדיניות הממשל ודעת הקהל בארצות-הברית כלפי ישראל, ושינויים אלה מאיימים על שרידותה של ישראל. אשר על כן קצין הצנחנים, ואלה שהכשירוהו לתפקידו, הם אויביה (לא במזיד, כמובן) של מדינת ישראל, ולא התקשורת שמסקרת את כישלונותיהם, ובהנאה כה גדולה. כשהתחיל יצחק רבין להבין את הליקוי הבסיסי הזה בקצין הישראלי, אחרי שש שנות אינתיפאדה, הוא נענה ללחצם של שמעון פרס ושל ד״ר יוסי ביילין ולחץ את ידו של יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן בוושינגטון.

דוגמה לא דמיונית: לבנון, 1982. צה״ל שלט במזרח ביירות, באשיר ג׳מאייל נרצח וצה״ל השתלט גם על מערב ביירות. הפלנגות ביקשו נקם. מהידיעות שקיבל מפקד צה״ל בביירות, תת-אלוף עמוס ירון (כיום אלוף בדימוס), ניתן היה להבין שאנשי הפלנגות עורכים טבח בפלשתינים במחנות סברא ושתילא. תא״ל ירון, שהבנתו בהוויית הצבא והמלחמה אינה עולה על הבנתו של מפקד המחלקה הדמיוני לעיל, וגם הוא מצויד בטכניקות ולא בכישורים טקטיים, לא הקדיש תשומת-לב רבה לידיעות אלה ולא ניסה למנוע את הטבח. לחברי ועדת כהן אמר שהוא היה עסוק באבטחת חיילי צה״ל. התוצאה: כישלון מדיני-אסטרטגי, שישראל שילמה את מחירו במשך שנים רבות וממשיכה לשלם, לרבות בטבח בעוטף עזה. תת-אלוף ירון הזיק לשרידותה של מדינת ישראל (לא במזיד, כמובן) כאחד מגדולי אויביה, ובאופן בלתי מודע שֵרת באירוע הזה, את מטרותיה של סוריה באותה מלחמה. הסג״ם שבמשל ותת-אלוף ירון במציאות, פעלו בהתאם להכשרה שקיבלו בקורס הקצינים. אילו ניחנו בכושר ניתוח ובסקרנות אינטלקטואלית, אולי היו פועלים אחרת, אבל מדינה אינה יכולה לסמוך על מצוינות טבעית של מפקדים. רק לאנשי צבא ספורים בהיסטוריה היו כישורי המצוינות האלה. לכשלון ישראל במלחמת לבנון, בכישלון המאבק נגד האינתיפאדה, ובכישלון המלחמה נגד החיזבאללה בדרום לבנון, אחראיות כל ממשלות ישראל, ובייחוד ראשיהן, חברי הקבינט, שרי הביטחון והרמטכ״לים, מדוד בן-גוריון ויעקב דורי ב-1948 ועד יצחק רבין ואהוד ברק ב-1993, ובנימין נתניהו והרצי הלוי ב-2024. באשמתם הכשרת קציני צה״ל נמשכת בין חודשיים לשישה חודשים בלבד, ועיקרה הקניית טכניקות לחימה ופיקוד שלעולם אינן מתאימות למציאות הקונקרטית בקו הדם וביחידה הלוחמת. ברוב הצבאות המערביים מקבלים הקצינים הכשרה במשך ארבע שנים, ובלימודיהם הצבאיים משולבים לימודים אקדמיים. תכני הלימודים וההכשרה הזו אינם מספקים (ראה להלן), אך הם מקנים למפקדים באותם צבאות כלים אינטלקטואליים להתמודד עם מִגוָן גדול יותר של מצבים מאשר מפקדים בצה״ל מסוגלים להתמודד.

על המחדל הזה עמד אל״ם יוסף נבו כבר בשנת 1963. הוא כתב: ״לצה"ל יש תוכנית טובה להכשרת הקצין הזוטר (שלדעת כותב שורות אלה היא מיוחדת כי היא מנטרלת את המנהיגות הטבעית החיונית בקו הדם – א.מ.), אך נעדר בה היסוד המכוון מראש להכשרת הקצין הבינוני והגבוה בעתיד... קצונת הקבע בדרגות הבינוניות והגבוהות מתגבשת כיום, תוך הכוונה מועטת, מתוך אותם קצינים זוטרים בשרות חובה המסכימים לחתום על שרות קבע. המעבר מקצין זוטר לדרגות בינוניות וגבוהות נתון בידי הגורל והזמן״. (״מערכות״ מס' 151, אפריל 1963). אל״ם נבו לא כתב שסיבת הליקויים של הדרגים הבינוניים והבכירים היא התשתית השִטחית והצרה של הקורס שאיננו קורס קצינים למעשה, אלא קורס מפקדי-מחלקות מיותר, דהיינו, קורס לפיקוד על שלושים איש. גם על מחלקה אין בוגרי קורס הקצינים של צה״ל מסוגלים לפקד במצבי לחימה, כפי שהוכיחו מלחמות ישראל. אגב, מסיימי הקורס מקבלים את סיכת ה״מם-מם״, ואין קשר בין הדרגות שהם מקבלים בסיום הקורס (עד שאחד מהם מתמנה לרמטכ״ל) לבין ידע מוכח. ההשתלמויות הקצרות-מאוד שמעניק צה״ל למפקדי פלוגות, מפקדי גדודים, מפקדי חטיבות ומפקדי אוגדות אינן מיועדות להרחיב ולהעמיק את הידע וההבנה של הקצין הבינוני והבכיר בנושאים ביטחוניים-אסטרטגיים. השתלמויות אלה מיועדות להקנות טכניקות נוספות ושטיפת-מוח אידאולוגית על-מנת להגביר את נאמנותם של הקצינים הבינוניים והבכירים לצמרת צה״ל ולפיקוד העליון. המדריכים בהשתלמויות אלה הם קצינים בכירים יותר מחניכיהם ובמקרים רבים כישורי המדריכים הם הגיל והדרגות בלבד. לא אחת יש לחניכים בהשתלמות כזאת יותר כישורים וניסיון מאשר למדריכיהם. רבים מקציני צה״ל למדו חצי שנה או שנה בבית-ספר לפיקוד ומטה (פו״ם). הליקויים של מוסד זה הוכרו והוחלט להחליף אותה בתוכנית לימודים ניסיונית מהפכנית, ״תוכנית ברק״. ספק אם "תוכנית ברק״ שבינתיים בוטלה ענתה על הדרישות, אבל לפחות היא העידה על המסקנה של צמרת צה״ל אחרי מלחמת לבנון: פו״ם אינו משיג את מטרותיו. ראש מחלקת ההדרכה של צה״ל, אלוף (מיל׳) דורון רובין, יזם את ״תוכנית ברק״ והפעילהּ בשנותיה הראשונות, והיה ממונה גם על הקורס הרגיל בפו״ם. הוא אמר שללימודי פו״ם הרגילים אין ערך (סדרת ראיונות ב-1989–1990), ודברים דומים אמר המפקד הראשון של ״תוכנית ברק״, אל״ם חנן שי (בדיון שהתקיים ב-1987 בינו ובין המחבר על ״תוכנית ברק״ ועל שיפור הכשרת המפקדים הבכירים בצה״ל). דעה זו של אחדים מראשי ההדרכה, לפחות, על הקורס הגבוה למפקדים שצה״ל קִיים במשך עשרות שנים, מסבירה חלקית את ליקויי תפקודם של מפקדי צה״ל בשדות הקרב. במשך שנתיים לימדתי בקורס לסוגיות צבאיות בזרוע האוירית של פו״ם. בשנה הראשונה היה נושא הקורס: המלחמות בירושלים ב-1948 וב-1967, ובשנה השנייה היה הנושא: מבצעים מיוחדים בצה״ל. המשוב מהחניכים בשני הקורסים היה קרוב למאה נקודות מתוך מאה. מפקדיהם אמרו וכתבו בדו״חות שהם היו מרוצים מהקורסים. פחות מרוצים היו ראשי פו״ם ואנשי הסגל הבכירים שלו, שגרמו קשיים לחניכים אשר ניסו להשתמש בחומר ארכיוני כדי להכין עבודות לקורס שלי. ללחציהם היו תוצאות אחרי שנתיים: מפקדי זרוע האויר ביטלו את הקורס שלי וצירפו את חניכיו לקורס להיסטוריה צבאית של פו״ם הכללי, בהדרכת אל״מ ד״ר מאיר פעיל. כל מפקדי פו״ם החרימו אותי, ולא הוזמנתי אפילו להרצאות מזדמנות. לא פעם ביקשו חניכים שיזמינו אותי, ונאמר לי שמדריכיהם של חניכים אלה איימו עליהם: אם יתמידו בביקורת ותמיהות בעניין זה, יופחתו ציוניהם בסיום הקורס. תלמיד שלי באוניברסיטת ״בר-אילן״, שהיה באותה עת מדריך למודיעין בפו״ם, סיפר לי כי הציע להזמין אותי להרצאה על תורת הביטחון שפיתחתי, ונענה בשלילה.

ב-1990 החליט ראש מחלקת ההדרכה במטכ״ל, האלוף דורון רובין, לשלב אותי בפו״ם וב״תוכנית ברק״ להכשרת מפקדים קרביים בכירים כמדריך קבוע וללמד שם פילוסופיה צבאית, וכתב מסמך בעניין זה. נפגשתי עם תת-אלוף עמנואל ('מנו') הרט, שפיקד אז על פו״ם, והצגתי את המודל שפיתחתי בספר ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״ בהרצאה, שהמאזינים לה היו ראשי הענפים במחלקת ההדרכה ומדריכי פו״ם. התנגדותם, לי אישית ולתזה שלי, הייתה כל-כך עזה עד שרובין חזר בו, ונימק את החלטתו החדשה בכתב ובעל-פה: אין הוא יכול לכפות אדם כמוני על המערכת הצבאית. בלטו בהתנגדותם ראש מחלקת היסטוריה אל"ם בני מיכלסון (בעת כתיבת שורות אלה ד"ר בהיסטוריה צבאית ויו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית וחבר הנהלת עמותת המודיעין) ורס"ן בנימין עמידרור, ראש ענף תורת לחימה. לימים הודה עמידרור באזני כי הוא פעל שלא אשתלב בפו"ם כי "החניכים לא צריכים ללמוד פילוסופיה צבאית". והרי זה מה שאני טוען: המערכת הצבאית היא שמרנית, סגורה בפני דעות הנוגדות את ״פתרונות בית-הספר״, נגועה בפחדנות אינטלקטואלית, בנאמנות ובחנפנות לבעלי שררה, דבקה באינטרסים אישיים ואינה מוכשרת לתקשורת אינטלקטואלית בתנאי שוויון. מדריכי פו״ם הרגישו מאויָמים שאדם כמוני ייפגש עם חניכיהם, יכניס רוח-פרצים במערכת, ויחשוף את תִפלויותיהם. אפילו מפקדם דורון רובין, שהבין את היתרונות שבשילובי בפו״ם וב״תוכנית ברק״ לא היה מסוגל להרגיעם, ובסופו של דבר העדיף ״שקט תעשייתי״ על-פני התמודדות, חסרת סיכוי לפי הערכתו, עם מנגנון הקבע בפו״ם. אחד המשתתפים באותו מפגש סיפר לי לימים, כי התנגדותם של מדריכי פו״ם וראשי הענפים במה״ד הייתה פרובוקציה מתוכננת. שנה בדיוק לפני הטבח בעוטף עזה יזם חבר קיבוץ בארי, האלוף מיל' יוסי בכר, את שילובי בפו"ם. הוא ארגן פגישה ביני לבין מפקד פו"ם דאז, אל"ם יניב אלאלוף. לדבריו באזני בפגישה, הוא התלהב מדברי מאוד, הבטיח לשלֵב אותי בשנת הלימודים הבאה (2023) כמרצה לפילוסופיה צבאית בפו"ם ובכך ליישם את יוזמתו של דורון רובין ז"ל. סיכמנו שכעבור זמן קצר אשחזר לכל הקורס, בשדה הקרב, לרבות למדריכים, את קרב שיירת חולדה במלחמת העצמאות (31.3.1948) שגרם לבן-גוריון לעבור מאסטרטגיה של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה ב"מבצע נחשון". השחזור לא בוצע; בהדרכה בפו"ם לא שולבתי והסבר לא קיבלתי. את המסקנה מכל האמור לעיל אני משאיר לקוראים. לדעתי כבר אין ספק שבית-הספר לפיקוד ומטה של צה"ל הוא גורם שלילי בהכשרת הקצינים הבכירים, ואנשי הסגל שלו גורמים נזק לצה״ל ולמדינת ישראל.

הערה אישית: אינני כועס או מתוסכל על שנזרקתי מכל האוניברסיטאות בהן לימדתי זמן קצר כמרצה זוטר מהחוץ, ועל שצה"ל מחרים אותי, אף שעד אמצע שנות השמונים של המאה שעברה הייתי בנו היקיר, היסטוריון צבאי של הצנחנים, ומרצה לא רק בפו"ם אלא גם בקורס מפקדי אוגדות במכללה לביטחון לאומי, בקורס המשולב של קצינים בכירי מצה"ל, השב"כ ו'המוסד', ובכל קורס טַיִס. ההרצאות פסקו באחת כשהתחלתי לפרסם את ממצאַי על מלחמת העצמאות ובייחוד על בריחתו של מח"ט חטיבת "הראל", יצחק רבין, משדה הקרב ב-20 בחודש אפריל 1948 בגזרת שער הגיא.⁴ סגן הרמטכ"ל ולימים יועץ שר הביטחון, חברי לספסל הלימודים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, האלוף ישראל טל ז"ל, הזהיר אותי שכך יעשו לי אם אחשוף את מחדליו של רבין. מסתבר שסגן הרמטכ"ל של צה"ל התנגד לחשיפת מחדלים אם החשיפה פוגעת באינטרסים אישיים. רבים מחשיבים אותו כאיש הרוח הבולט בתולדות צה"ל. אני לא מתוסכל אלא גאה בכך שלא נשמעתי לעצתו. צבא שמסתיר ליקויים של מפקדיו מסתאב, והדבר הוכח ב-7 באוקטובר 2023. אני קרוב לגיל 85, אומנם ללא פנסיה והכנסות קבועות, וזאת בשונה ממצבם המצוין של מחרימַי, אך עם הרבה בריאות ואנרגיה וממשיך לחקור ולפרסם ללא מורא וללא משוא פנים. אני חושף ומספר את סיפורי האישי כדי למנוע עוד ועוד אסונות, שבאים עלינו ללא הפסק בעיקר משום שצה"ל הוא ארגון אנטי אינטלקטואלי ונגד מחשבה חופשית. ______________ בשבוע הבא: פיקוד קרבי לקוי; המודל של הגנרל נורמן שוורצקופף; הסתבכות בקרב המיתלה; המפקד הכושל האלוף עוזי נרקיס; אי-ביצוע התוכנית במלחמת לבנון הראשונה; הכשרה מגוחכת של אלופים על-פי מיתוסים, במכללה לביטחון לאומי; הכשרת קצינים לפני התקופה המודרנית; נפוליאון כתלמיד חכם; הכשרת מפקדים בצבאות העולם;

1. בעת כתיבת שורות אלה, הוא ראש הסוכנות היהודית. הוא גם חתן פרס ישראל לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת 2016. 2. נִטרול חיל האויר והכוחות האנטי-אויריים של האויב, לרבות השמדת מערכות טילי נ״מ והפלת מטוסים בקרבות אויר. 3. אפילו אם נאמץ את הערכתו של ב. ה. לידל הארט, שלמצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס, שהביס את חניבעל בסוף המאה השלישית לפני הספירה, היו הכישורים האלה, הרי לא נוכל לחכות עד שבמדינת ישראל יצמח מצביא כזה, ולא נוכל להתעלם מהחשש שהמערכת הפוליטית והצבאית המסואבת שלנו תכשיל אותו בדרכו לצמרת. 4. על כך ניתן לקרוא בספרי בעל שני הכרכים "דרך רבין ומורשתו", וכן בכרך העשירי, "בריחת רבין משדה הקרב", בסדרת ספָרַי "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות".