עוד מעט יגיע חודש אלול, חודש הסליחות בלוח השנה העברי. כשהוא יסתיים, תכלה שנה וקללותיה. תשפ"ד הייתה שנה מקוללת לישראל. החלק השני של המשפט הוא "תחל שנה וברכותיה". אצלנו, היהודים, כמנהג המסורת, נברך שהשנה הבאה תהיה שנה מבורכת, אבל רגע לאחר הברכה, חשוב שנחזור למציאות. זו, לדאבון הלב, הופכת את הברכות לאשליות, לא בהכרח מתוקות.
אירועי השבוע האחרון, דווקא בשל ההצלחה המבצעית המרשימה מול חיזבאללה, מלמדים (אותי) שהמציאות אינה עומדת להשתנות בהכרח לטובה. מדוע? הנה מספר סיבות.
תחילה לחזית הצפונית. ישראל לא מתרגמת (עדיין?) את ההצלחה הטקטית של סיכול ירי מאסיבי של חיזבאללה להישג אסטרטגי מדיני. מאז שנת 2006, הדרג המדיני בישראל אינו לוחץ מספיק למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון שמחייבת נסיגה של כוחות חיזבאללה מצפון לנהר הליטאני. בנקודת הזמן הזו, שבה ישראל, על-פי כל הפרסומים, הרגה יותר מ-500 מחבלי חיזבאללה, סיכלה ירי לעומק שיטחה והבינה (מזמן) כי פניו של נסראללה להתשה ולא למלחמה גדולה, היא חייבת ללחוץ ליישום ההחלטה, שיש לה גיבוי בינלאומי משנת 2006. חיזבאללה התגלה כאויב מסוכן אך מוגבל (צבאית ופוליטית בתוך לבנון) וישראל אינה מנצלת חולשה זו לחיזוק ביטחונה בצפון.
ישנה עוד נקודה בזירה הצפונית שגם היא, נכון לעכשיו, אינה מבשרת טובות: ערוץ 11 פרסם ידיעה (26.8) לפיה ראש הממשלה מסרב לכלול במטרות המלחמה את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם. אם זה נכון, המשמעויות ברורות ומשנות מציאות לא לטובה: ראשית, מלחמת ההתשה בין ישראל לחיזבאללה תימשך גם בתשפ"ה. נתניהו ממוקד בחזית הדרום (אגיע אליה בהמשך הדברים) ומצוקתם של תושבי הצפון היא במקרה הטוב בסדר עדיפות משני עבורו. מי שסבור שהמלחמה בצפון תסתיים כי, למשל, פגענו פגיעה משמעותית במערכי השיגור של חיזבאללה, משלה את עצמו. זו, כאמור, אשליה לא מתוקה.
שנית, אי-שובם של תושבי הצפון לבתיהם מייצר מציאות ביטחונית מדאיגה ועגומה: ישראל בסוף 2024 היא מדינה ששטחה הגאוגרפי הצטמק בפועל ורצועת ביטחון (האמנם רצועת ביטחון?) נוצרה בתוך שטחה הריבוני ולא בתוך שטח לבנון. במעגלים רחבים יותר, מעבר לזה הביטחוני, למציאות זו יש השלכה ישירה ושלילית על מערכת החינוך, שוק התעסוקה, שדות החקלאות והחוסן הקהילתי, האזורי והלאומי של אזרחי המדינה, בעיקר אלו החיים בצפון.
ומכאן לדרום. לוח השנה העברי קבע כי יום השנה הראשון למתקפת חמאס (7 אוקטובר) יחול השנה בעשרת ימי תשובה. (ה' תשרי). עשרת הימים הנוראים של תשפ"ה יהיו המשך לשנה נוראית ואיומה עבור משפחות הנרצחים, הפצועים, הלוחמים והחטופים. תשפ"ד הייתה שנה מלאה בדיווחים על עסקה אפשרית בין ישראל לחמאס על שחרור שבויים. נכון לכתיבת שורות אלה, עסקה כזו אינה באופק. ההגינות (שאינה נמצאת בכל אולפן טלוויזיה) חייבת להיאמר כאן:
הציבור הישראלי אינו יודע מה קורה בחדרי המשא-ומתן ולכן הניתוח כולו מתבסס רק על דיווחי תקשורתיים ולא על מסמכים רשמיים של עמדות הצדדים. ממה שפורסם, ובהנחה שזה נכון: נתניהו הפך את השליטה הישראלית בציר פילדלפי לקודש הקודשים של הביטחון הישראלי. למה ? כנראה מתוך הנחה ששליטה כזו תחנוק את צירי האספקה של חמאס. אם זה כך, איפה היית אדוני ראש הממשלה מאז 2009. חייהם של כ-2,000 ישראלים בקירוב נדרשו כדי להכריז על שליטה ישראלית בציר פילדלפי כקו אדום במשא-ומתן?
קו אדום כזה לא רק מכרסם (זמנית?) ביחסים הביטחוניים עם מצרים אלא מרחיק עסקה לשחרור החטופים. היום זה ציר פילדלפי, מחר זה תעלות בפרוזדור נצרים ומחרתיים יעלה נימוק נוסף שידחה את העסקה. השורה התחחתונה (שלי) פשוטה: מי שרוצה עסקה, עושה אותה. עוד לא נחתם הסכם שמנע מישראל להגן על עצמה כל אימת שהיא זיהתה איום ביטחוני. מי שלא רוצה עסקה בכל ליבו - תהא הסיבה אשר תהא - לא עושה עסקה. ככה. פשוט.
אחרון חביב השר לביטחון לאומי. אפשר להעריך את השר בן-גביר על היותו אידיאולוג ללא פשרה. הוא מבין - מזמן - שהוא ראש הממשלה (בפועל), ולכן לא רק שאינו נרתע מעימותים ישירים עם נתניהו, אלא שהוא מעצב מציאות חדשה באזור. כך העלה להר-הבית, בט' באב, אלפי יהודים שחלקם התפללו על ההר (נתניהו יכול לצעוק עד מחר שהסטטוס-קוו לא השתנה. בפועל הוא משתנה מול עינינו). בן-גביר גם לא היסס לומר שאם היה יכול, היה מקים בית כנסת על ההר.
כול זה לא רק מבטא אידיאולוגיה ברורה. זה גם מייצר מתיחות פנימית מול החרדים שמתנגדים לרעיון ומול העולם המוסלמי שמורכב ממעגל פנימי (רוב ערביי ישראל), פלשתיני, אזורי ועולמי. ערב הסעודית, זו שנתניהו כל כך חפץ בשלום עימה, פרסמה הודעה חריגה לפיה בן-גביר מתגרה ברגשות המוסלמים. החרדים קוראים לבן-גביר פירומן, כלומר מבעיר אש. כאילו שחסרה אש במזרח התיכון. אש כזו מרחיקה הסדרים מדיניים מכל סוג שהוא, גם כאלו שישראל ממש מעוניינת לקדם.