כבר עשר שנים מוקרן לי בעיני הרוח תסריט האימים. הנה הולכים המבשרים, שני קצינים ושתי קצינות, ותכף יקישו על הדלת. מאז שבעה באוקטובר 2024 (הבן היה חודשים אחדים במילואים והשתחרר) אני חושב על משפחות אשר יקיריהן משרתים - מי בסדיר, מי בקבע ומי במילואים - בגזרות המסוכנות וחושב על ההורים, על האחים והאחיות, על הדודים, על הסבא והסבתא, על הנכדות והנכדים. ותוהה מי מהן עומד, כמוני בשעתו, מול השביל המוביל אל פתח ביתם. ירושה/ חיים גורי האיל בא אחרון. ולא ידע אברהם כי הוא משיב לשאלת הילד, ראשית אונו בעת ימו ערב. נשא ראשו השב בראותו כי לא חלם חלום והמלאך ניצב- נשרה מאכלת מידו. הילד שהותר מאסוריו ראה את גב אביו. יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. הוא חי ימים רבים, ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו. הם נולדים ומאכלת בליבם. כבר עשר שנים אני רואה מבעד לחלון המזרחי בביתי, זה שבמטבחון, רוחות רפאים. מדדות לאטן הן הולכות, כנגררות, במדרכת הבטון האפורה, המחברת בין מגרש החנייה הסמוך לביתי לבין דלתו. שלוש או ארבע, לא יכול להישבע על מספרן. הן לבושות במדי צה"ל, דרגות קצונה על הכותפות. חרישיים עד מאוד הם הולכים, ממש זוחלים, אנשי הרפאים במדים ייצוגיים, כאילו מבקשים להאט עוד יותר ובכך להאריך ככל שניתן את זמן אי-הידיעה שלנו את אשר אירע לכאורה. זה היה בימי מבצע צוק איתן, שעבורנו, הוריו של לוחם, היה מלחמה מכל בחינה שהיא. הילד נפצע קל, פצע הירי הגליד מהר, הוא שב לאיתנו, אבל בנו נצרבה אימת מה שהיה עלול להיות. ומאז, בכל פעם כשאני עומד מול הכיור, שוטף כלים, אני מביט על תוואי המדרכה הזו, הריקה, ומשהו נבעת. אני נדרך ומתכווץ, קופא אף שבחוץ, בצל, נמדדות 38 מעלות צלזיוס. אולי הן עודן שם, מתעתעות בי, סמויות מעין גלויות לב (לחור השחור בו), אולי כדי להמחיש לי את מה שנחסך מאתנו ביום ההוא, שבו טלפנה קצינת נפגעים מבית החולים וולפסון ביולי הארור שבחודשים בשנת 2014 ובקול חובש פצעים אמרה שכדאי שנגיע. ואז אמרה "הנה, קחו את הבן". והוא, כאילו כלום לא קרה, שאל אותנו "מה קורה"... כבר עשר שנים מוקרן לי בעיני הרוח תסריט האימים. הנה הולכים המבשרים, שני קצינים ושתי קצינות, ותכף יקישו על הדלת. מאז שבעה באוקטובר 2024 (הבן היה חודשים אחדים במילואים והשתחרר) אני חושב על משפחות, אשר יקיריהן משרתים - מי בסדיר, מי בקבע ומי במילואים - בגזרות המסוכנות וחושב על ההורים, על האחים והאחיות, על הדודים, על הסבא והסבתא, על הנכדות והנכדים. ותוהה מי מהן עומד, כמוני בשעתו, מול השביל המוביל אל פתח ביתם, פוקח ועוצם עיניים, לא יודע את נפשו, לא יודע כמה כדורים טעונים ברולטה הרוסית. מה יילד יום, מה לילה, מה ומתי בכל שעה שהיא, עד מתי ייוותר השביל הצר ריק, עד כמה רחוק, גבוה ועמוק תגיע התפילה שכל רע לא יאונה להם. למי נוריש את השעה ההיא, שבה הנשימה נעתקת והלב קופא כשהודיעו לנו על הבן שנולד מחדש ומאכלת בלבו, כבראשונה, ובלבנו.