קבוצה קיצונית אסלמיסטית בשם אל-קאעידה, בראשות אוסאמה בן-לאדן, תכננה את התקיפות של 9/11 מאפגניסטן. אל-קאעידה האשימה את ארה"ב ובעלות בריתה בסכסוכים שפרצו בעולם המוסלמי. 19 אנשים ביצעו את אירוע ההתרסקות במגדלי התאומים בניו-יורק סיטי. הם פעלו בשלושה צוותים של חמישה, ואחד של ארבעה (במטוס שהתרסק בפנסילבניה). ב-ground zero, שם קרובי משפחה קוראים בכל שנה בטקס האזכרה לחללי הפיגוע את שמות הקורבנות, נהרגו כ-3,000 בני אדם כאשר חוטפי אל-קאעידה עם ארבעה מטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים, הפנטגון ושדה בדרום מערב פנסילבניה ב-11 בספטמבר 2001. בשנים האחרונות חלק מהשמות ב"גראונד זירו" נקראים ע- ידי ילדים או צעירים שנולדו לאחר הפיגוע. גם השנה, בטקס לזכר הפיגוע צפויים להשתתף צעירים שעדיין לא נולדו אז. מסורת טקסי היובל של 9/11 מועברת מדור הפיגוע אל דור חדש שלא חווה את הטראומה. עבור בני הדור החדש אין לפיגוע ב-9/11 אותה משמעות כמו לאותם בני הדור שחוו אותו על בשרם. בני הדור הצעיר מקבלים תודעתית את הלפיד שמעבירים להם. אבל בפועל, זה איננו אותו דבר. הם בני הדור שלא ידע את הפיגוע. ועדיין, בקרב בני הדור החדש יש התעניינות בהיסטוריה ובמורשת של מי מבני משפחתם ששמם חקוק באתר ההנצחה שב"גראונד זירו". הקראת שמות המתים באתרי הנצחה היא מסורת עתיקה הרבה מזו המתקיימת ב"גראונד זירו". אנדרטאות מלחמה וקרבות היסטוריים שאירעו ברחבי העולם הוקמו כדי לכבד את הנופלים. מי שמשתתף בטקסי יום השנה הללו מקריא בקול את שמם של יקיריו. כך נהוג גם בישראל, בימי השנה לקרבות ומלחמות מרובות חללים, וביום הזיכרון לנופלים המתקיים בכל שנה בהר הרצל. העוצמה המתמשכת של זיכרון פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, תלך ותדעך עם השנים; ועדיין, חלק מכריע מהאמריקנים המבוגרים נוטים ביום השנה לפיגוע להיזכר היכן הם היו ומה הם עשו כששמעו את החדשות המתפרצות. עם זאת, מספרם של האמריקנים שאינם זוכרים באופן אישי דבר מאותו יום, הולך וגדל, בין אם בגלל שהם היו אז צעירים מדי או שעדיין לא נולדו.

תחושה משותפת של אבל?

קשה לחשוב על אירוע ששינה באופן כה עמוק את דעת הקהל בארה"ב בתחומים כה רבים כמו אירוע ה-11 בספטמבר. אבל אם בתחילה הייתה לאמריקנים תחושה משותפת של אבל, האבל המשותף בקושי הצליח לייצר רוח של אחדות ציבורית. השנה זאת תופעה בולטת בשל אירועים התופסים את תשומת הלב של רבים בארה"ב. אני מנסה להקיש מכאן אל רוח האחדות הציבורית שנוצרה מייד בעקבות המגה-פיגוע של 7 באוקטובר 2023. הטראומה עדיין כאן במלוא העוצמה והארץ עדיין לא שקטה. כולנו שקועים בעיצומו של הפיגוע שהפתיע את תושבי עוטף עזה, את קברניטי צה"ל ואנשי המודיעין ואת המדינאים. כולנו מבינים שלמרות הזעזוע הקשה והסבל הנמשך מאז אותו יום גורלי קשה לומר שנוצרה רוח של אחדות בעם שלנו. אדרבה, הסבל והטראומה הולידו צורות שונות של איחודים ותתי-קבוצות המתחרים ביניהם על ההנצחה של האירוע שעדיין סופו לא נראה באופק. ופרט לכותרת, 7.10 אין ביניהם כל מכנה משותף. קבוצות ותתי קבוצות צצות חדשים לבקרים ומנסות לנכס לעצמן את אופן הביטוי של כאבן, והתמיכה בקבוצה זו או אחרת נחלקת ויוצרת פיצול עוד בטרם כבתה האש. ההיסטוריה רצופה במקרים כגון זה אבל לפילוג ולחוסר האחדות כפי שהם באים לידי ביטוי הפעם, אין כמעט אח ורע בהיסטוריה הקרובה. האווירה מזכירה את עידן השבטיות של ההיסטוריה הרחוקה. מה שקורה בשנים האחרונות וביתר שאת לאמריקנים השנה - והמחקרים מאמתים זאת (PEW) - ההשכחה של אירועי 9/11, הוא תוצר טבעי של חילופי הדורות. עד כמה שזה מפליא, זאת תופעה מוכרת בעולם המודרני עמוס האירועים והטראומות. מה שבולט, לעומת זאת, בזיכרון הציבורי של 7/10 בישראל, שונה לגמרי ואיננו משקף תהליכים המאפיינים אומות מודרניות. אדרבה, הפיצול התודעתי באשר לאיפיון 7 באוקטובר 2023 וספיחיו משקף תופעה שבטית ידועה (המוכרת לנו משכנינו - תופעת ה"חמולות").