מצעד הגאווה באמסטרדם הוא קרנבל של סובלנות אירופית, אבל השנה דגל אחד לא היה רצוי בו: דגל ישראל. הוועדה המארגנת ניסתה לאסור להניף אותו, ראש העירייה התערב וביטל את האיסור, אבל קבוצה יהודית שהניפה את הדגל במצעד בחודש יולי הוטרדה בידי נושאי דגל פלשתין עד שוויתרה והתקפלה. הגינויים לישראל התפשטו בכל רחבי אירופה מאז פרוץ המלחמה, מפגינים פרו-פלשתינים השתלטו על אוניברסיטאות בברלין ופריז, התמיכה בפלשתינים היא מן הנושאים הבולטים של השמאל האירופי, הסקרים מלמדים על ירידה ניכרת בתמיכה בישראל.
אבל – מדגיש אקונומיסט – התמונה מסובכת יותר. עד כה, התוצאות בפועל היו מועטות. רוב ממשלות אירופה אינן רוצות לסכן את השפעתן המוגבלת ממילא במחוות שלא יניבו דבר. מול האנטי-ציונות של השמאל ניצבת עלייתו של הימין הקיצוני, שהוא אנטי-מוסלמי וברובו פרו-ישראלי.
את הגישה של מדינות אירופה כלפי ישראל ניתן לחלק לשלוש קבוצות. כמה ממדינות הים התיכון וסקנדינביה נוטות מזמן לעבר הפלשתינים, על בסיס של זכויות אדם ואנטי-קולוניזציה. המכה הדיפלומטית הקשה ביותר לישראל הייתה הכרתן של אירלנד, ספרד, נורבגיה וסלובניה במדינה פלשתינית; שבדיה עשתה זאת לפני עשור. רבים במדינות אלו הם אנטי-ישראלים מזה שנים.
מדינות אחרות במערב אירופה נוקטות בגישה יותר דו-ערכית, במיוחד מדינות שהושפעו מהשואה. גרמניה היא מקרה בפני עצמו: היא מאמינה שיש לה אחריות מיוחדת לשמירת חיי יהודים ורואה את ההגנה על בטחונה של ישראל כעקרון יסוד. הממשלה פעלה נגד הפגנות פרו-פלשתיניות ומהססת לגנות את ישראל. עם זאת, גרמניה מכבדת את החוק הבינלאומי, והכרזת בית הדין הבינלאומי לצדק על אי-חוקיות ההתנחלויות יצרה לה בעיה – כמו גם אם יוצאו צווי מעצר נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט.
צרפת מגבילה את עצמה לקריאה להפסקת אש ולמשלוח סיוע הומניטרי. היא ניצבת בפני משימת איזון קשה: מתגוררת בה הקהילה היהודית הגדולה באירופה, לצד שיעור המוסלמים הגדול ביותר במערב אירופה. יש גם מגבלות להשפעתה במזרח התיכון: נסיונה למנוע מלחמה בלבנון נכשל.
גם באיטליה הוביל הכעס הציבורי על ישראל לפעילות פוליטית מועטה. מפלגות המרכז והימין, כמו גם ראש הממשלה, ג'יורג'יה מלוני, הן בגדול תומכות ישראל אם כי לאחרונה הפכו ליותר ביקורתיות כלפיה. רק תנועת חמשת הכוכבים הקיצונית היא אנטי-ישראלית מובהקת. מלוני ונתניהו גם חולקים תפיסה של מלחמת תרבויות בין המערב לאיסלאם.