היו צריכות לעבוד ארבעים ואחת שנה כדי שתצא לאור האמת על אסון צור הראשון ב-1982, קריסת הבניין בן שבע הקומות והרג 76 לוחמים. לא שלא הוקמה מיד ועדת חקירה. ועדה בראשות האלוף מאיר זורע עשתה לעצמה חיים קלים, שלא לומר טייחה, במסקנתה שהאסון הנורא נגרם מתקלה, מ"פיצוץ נפחי" של בלון גז. הלקח לא נלמד וקיבלנו כעבור שנה את אסון צור השני.
הניצולים המעטים לא שקטו כל השנים, טענו שהיה זה פיגוע, אילצו את צה"ל לחדש את החקירה. אשתקד הוקמה אפוא ועדת בדיקה בראשות האלוף (מיל') אמיר אבולעפיה, שהעמיקה בחקירותיה בכל כיוון אפשרי והוכיחה את המסקנה הבלתי נמנעת - היה זה פיגוע בהכוונה אירנית של מתאבד שיעי במכונית תופת, שפוצצה בתוך הבניין.
כששומעים את האלוף אבולעפיה, אי-אפשר שלא לחשוב על ימים קשים אלה שאנו עוברים בדרום, בצפון ובמרכז. האם גם עתה ייעשה ניסיון לטייח, לעכב את החקירה בוועדה ממלכתית? אפשר להבין את ראש הממשלה הטוען שעכשיו זו לא העת לחקירה, אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה שעוד עלולה להתעצם, כשם שאין זה הזמן, לדעתו, לבחירות מוקדמות כפי שדורשים באופוזיציה.
על הבחירות להתקיים במועדן, ולאפשר לממשלה המכהנת עם רוב ברור (אך לא יציב, לנוכח איומי החרדים בנושאים הזויים) לנהל את המערכה המתעצמת. לא כן בנושא חקירת המחדל. אין די בחקירות המתנהלות בתוך הצבא.
שנה מאז גדול המחדלים הצבאיים-מדיניים, הציבור דורש בצדק לדעת איך קרה שהופתענו והותקפנו באכזריות, איך זה שלא הייתה הרתעה מצידנו (רק גדר שנפרצה בקלי קלות), שהצבא התמהמה שעות קריטיות, ושילמנו מחיר כבד של כ-1,200 נרצחים ועוד יותר מ-700 לוחמים שנפלו בקרבות. "שואה" שניה יש הקוראים לגדול באסונותינו.
בינתיים פועלת ועדת חקירה אזרחית, שכבר שמעה מעל למאה עדויות. אין לה מעמד רשמי. מטרתה בעצם, כפי ששמעתי מאחד מחבריה, לדחוף להקמת ועדת חקירה ממלכתית. גם אם נכון שעודנו בעיצומה של מערכה רב-זירתית, ועדה כזאת קום תקום. הוקמו בעבר ועדות חקירה ממלכתיות לנושאים פחותי ערך ממחדל 7 באוקטובר. איך ייתכן שלא תקום כזו לנושא הכי מכאיב למדינה, לאזרחיה, לצבאה?
בינתיים תשומת הלב עוברת מרצועת עזה לדרום לבנון. חיזבאללה אינו חדל מהתגרותו, מירי בלתי פוסק על ישובי הגבול, גם כאלה שתושביהם אינם מפונים. לחשוב שצפת, נהריה, עמק החולה, סובב כנרת, הפכו יעדים לכטב"מי האויב - זה בלתי נסבל. לחשוב שעשרות אלפי תושבים עודם מפונים מבתיהם - זה לא ייאמן. ישראל מגיבה נקודתית. למזלנו, חיזבאללה לא הצטרף מיד לחמאס ב-7 באוקטובר.
הטריגר למלחמת לבנון הראשונה, כמה שבועות לפני אסון צור הראשון, היה ההתנקשות בחיי שגרירנו בלונדון. למלחמת לבנון השנייה יצא צה"ל לאחר חטיפה שני לוחמים ורציחתם. והנה, ישראל מותקפת מאותו אזור דרום לבנוני זה שנה שלמה, מגיבה בעיקר מהאוויר, אבל אינה עושה מה שעשתה ב-1982 וב-2006. הסיבה כנראה היא אחת - זו לא תהיה מלחמת לבנון השלישית. זו תהיה מלחמה אזורית. היא בלתי נמנעת.
כרגע, לדעת יודע דבר שאוזנם כרויה למתרחש באירן, המנהיג העליון, חמינאי בן ה-85, אינו יכול להרשות לעצמו לפתוח במערכה כוללת. לא קל לו לעבור מהפעלת שלוחים (חיזבאללה, חמאס, החות'ים, המילציות בעירק) למעורבות אירנית ישירה. הוא חושש מאובדן תמיכת הציבור בארצו. בעיתונות מתנהל ויכוח, לתקוף או לא. חמינאי זוכר את מלחמת אירן-עירק, שהסבה לארצו מאות אלפי קורבנות. יודע שישראל הפצועה והכאובה תדע להגיב, ועוד איך.
עם זאת, העובדה שלמרות איומיה אירן טרם הגיבה על חיסול הנייה בטהרן, אינה אומרת שגם בעתיד לא תיכנס למערכה שבה חיזבאללה ישגר טילים למרכז הארץ. אצלנו אין מכינים את הציבור לאפשרות של טילים מדרום לבנון על תל אביב. אין לשכוח: המטרה האירנית האולטימטיבית נותרה בעינה - חיסול ישראל ואיסלום כל המזה"ת. לזה הם נערכים, לכך הם אולי כבר מוכנים, ובינתיים מהססים.
7 באוקטובר שפך אור על חולשת ישראל בעיני האויב. על ההרתעה שלא התקיימה. על יהירות הפיקוד הצבאי. כשל המודיעין. אסון כזה אי-אפשר לטייח כמו אסון צור ולא למשוך זמן, שנים, עד לבירור כל כשלינו ביום ארור ההוא. הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית אינה צריכה להיות פוליטית, כלי בידי האופוזיציה לנגח את הממשלה.
היא באה גם מתוך הליכוד, והגם שאת מסקנותיה אפשר לנחש מראש - שליחת כל האחראים מכל הדרגים הביתה - חשוב שייחשפו כל הכשלים למען הפקת לקחים לעתיד. כי עוד אתגרים קשים ביותר ניצבים לפני ישראל במערכה על עצם קיומה.