בתי משפט מחליטים על-פי הדין, לכן עניין התפילה בכיכר יוחלט על-פי הדין,. אבל בואו נעזוב לרגע את בתי המשפט, אולי נגיע אליהם בהמשך. בואו נשאל מה מנחה את ראש עיריית תל אביב, מה מנחה את הנהלת העירייה, מה מנחה את חברי המועצה בהחלטתם המקוממת למנוע מיהודים במדינתם להתפלל בכיכר ביום הכיפורים, כפי שנהגו אבותינו לאורך מאות ואלפי שנים.
המתפללים היהודים לא חולצים נעליים, הם לא שוחטים כבשים, הם 'כולה' רוצים לשים מחיצה בין גברים לנשים, כפי שיהודים התפללו לכל אורך ההיסטוריה ורק ערלים אנטישמיים מנעו מהם לעשות כן.
אז האם רון חולדאי הוא ערל? חלילה. האם רון חולדאי הוא אנטישמי? חלילה בריבוע. אז מה מוביל אותו, מה גורם לו להתנהג כך לבני עמו? ובכן מה שגורם לרון חולדאי ולחבריו הצפונבונים להתנהג כפי שהם מתנהגים זה הפחד. הם מפחדים.
הם יודעים שעגלתם הערכית ריקה. הם יודעים שמה שמחזיק אותם ביחד זה מצעד הגאווה ותו-לא. הם יודעים שמצעד הגאווה כמשענת ערכית הוא משענת קנה רצוץ וזאת מבלי להמעיט כלל בחובת החברה לכבד את פרטיה ללא כל קשר להעדפתם המינית/מגדרית.
הם חוששים שכל צביון יהודי שיוקרן מהמרחב הציבורי, יאפיל על עגלתם הערכית הריקה. כי הם יודעים את העוצמה שבצביון היהודי ואת החולשה של הצביון הצפונבוני. הם חוששים שהעולם היהודי והמסורת היהודית יקסמו לילדיהם, לנכדיהם כי הצביון הזה מעולם לא עבר את סף הדלת של הבתים הצפונבונים.
הם סוגרים עצמם בגטו צפונבוני המנותק מההוויה היהודית, ממש כפי שבמאה שערים נסגרים הילדים בגטו רוחני מחשש שיחשפו לחילוניות הטמאה.
והפחד האישי הזה הופך עם השנים לפחד פוליטי, כי הקהל שהתקבץ סביב חולדאי אף הוא צפונבוני בראשו. עם השנים מצטרפים גם יועצים משפטיים וגם שופטים לצפונבוניה הריקה הזו, ורבדים שלמים בחברה הישראלית מתנתקים ממקורותיהם היהודיים, החברה בישראל נעשית פחות ופחות יהודית, וממילא היא נעשית פחות ופחות דמוקרטית.
ומדוע? כי רון חולדאי והצפונבוניה שלו מפחדים. הם מפחדים מכך שילדיהם ייחשפו לתוכן יהודי, יישבו בקסמו, ואז יבינו באיזה מדבר רוחני גידלו אותם הוריהם.
הם מ פ ח ד י ם.