במאמר ב"חדשות מחלקה ראשונה" (שפורסם ביום 1.8.24) מניתי מספר תנאים שצריכים להתקיים לפני פלישה ללבנון, בכלל ובמיוחד לנוכח הכרסום בשני יסודות הכרחיים: לכידות ואיחוד המטרה הלאומית והציונית: א. הקמת ממשלת חירום של ממש, מעוטת שרים ומורכבת מכל הכוחות הציוניים, מיאיר לפיד עד איתמר בן-גביר. ועדת השרים לענייני ביטחון ("קבינט" בלעז המיותר) חייבת להיות מצומצמת ויעילה. ב. מעבר של ההנהגה למתכונת חירום. כאשר ראש הממשלה מתנכר לשר הביטחון ומתקוטט איתו הוא משדר שאין מדובר במצב חירום. כאשר ראשי מפלגות הימין בקואליציה מתקוטטים במקום להתאחד הם משדרים שאין מדובר במצב חירום. כאשר ראשי מפלגות "המרכז" באופוזיציה אינם מסוגלים להצטרף לממשלת חירום הם משדרים שאינם "מרכז" אלא שמאל. ג. הערכת סיכונים מפורטת מראש, והגדרה מפורטת של מטרות המלחמה. ד. אבטחת גיבוי אמריקני למלחמה ומניעת כל מעורבות צרפתית, שמשמעותה קשירת ידינו. ה. לא לחזור על השגיאה בעזה: אין לישראל זמן בלתי מוגבל. ו. לא להתלהם ולא לאיים להחזיר את ביירות לתקופת האבן. האשראי הבינלאומי לישראל יהיה קצר וחונק, ובהתאם לכך יש לתכנן ולפעול. ז. לא לחזור על השגיאה בעזה: לא לתקוף ממזרח למערב או ממערב למזרח, אלא מדרום לצפון, בו-זמנית בכל רוחב הגזרה, עד הליטני (ובגזרה המזרחית, גם מעבר לליטני). ח. להפסיק לאלתר את כל ההתעסקות המקוממת עם חוק גיוס מיותר ומתועב, ולהחיל על כ-ו-ל-ם את אותו חוק גיוס, שלוש שנים, בשכר שווה. ובאותה הזדמנות לבטל את חוק הלאום הפוגע באחינו הדרוזים. והנה, הרחש-בחש-כחש הן בתקשורת והן במסדרונות הפוליטיים בזמן מלחמה, מעיד על כך שראש הממשלה פועל בכיוון ההפוך: א. במקום לפרק את הממשלה הקיימת ולהקים במקומה ממשלת חירום (לא אחדות) וקבינט מלחמה מקצועי, בנימין נתניהו מנסה להנציח את הממשלה מרובת השרים - חלק גדול מהם בלתי ראויים - שתפקודה לקוי גם כשאין מלחמה. ב. במקום לשאוף להדיח את שר הביטחון - אחד השרים הבודדים שמתאימים לתפקידם - נתניהו מקדיש זמן ומרץ לתרגילים מכוערים שנועדו להחלפת גלנט במישהו חסר הבנה בנושא ביטחון, ולקוי בהחלטותיו. ע"ע היועצת המשפטית לממשלה שנבחרה על-ידי שר המשפטים גדעון סער, ומאכילה מרורים את הממשלה שלה היא אמורה לייעץ. וכן, הן ראש הממשלה והן ראש האופוזיציה אינם מסוגלים להתעלות מול גודל השעה ולהקים ממשלת חירום. למלחמה השלישית בלבנון חובה לצאת עם תמיכה ציבורית רחבה וייצוג של כל המפלגות הציוניות. ג. מלחמה בלבנון עתידה להיות עתירת קורבנות ועתירת נזקים, אך מקבלי ההחלטות עסוקים בתככיהם במקום בהצגת הערכת סיכונים יסודית והגדרת מטרות המלחמה. ד. במקום להבטיח גיבוי אמריקני למלחמה בלבנון, נתניהו עושה צעדים פוליטיים תמוהים ומסוכנים, שאינם מובנים לא לאזרחי ישראל ולא לממשל האמריקני. ובינתיים, השליח האמריקני עמוס הוכשטיין פועל לילות כימים כדי לקשור את ידיה של ישראל. ה. הדשדוש בעזה מנע את הכרעת החמאס. האם כך יהיה גם בלבנון? ו. האם מתכנני הפלישה הישראלית ללבנון הפנימו את העובדה שזמנם מוגבל, ושכול הרס בלבנון יקצר אותו עוד יותר? ז. האם מתכנני הפלישה הישראלית ללבנון הפנימו את העובדה שזמנם מוגבל, ועל כן יש לפעול בו-זמנית בכל רוחב החזית, מדרום לצפון? ח. ולבסוף, פיטוריו של שר הביטחון גלנט הם פסולים ומקוממים. גלנט הוא המכשול בפני קידומו של חוק גיוס מיותר ומתועב. זהו כנראה "החטא" הגורם לסילוקו. הדחתו כדי להכשיר את שרץ ההשתמטות, קל וחומר בתקופת מלחמה, היא כתם מוסרי, עד כדי שלילת זכות הקיום של ממשלת נתניהו. יש לומר לנתניהו את דברי שמואל הנביא למלך שאול אחרי המלחמה בעמלק: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א', ט"ו, כ"ח). לא ידוע עדיין מי הוא אותו אדם, אבל יש לקוות שהוא ישכיל לנווט את מדינת ישראל בתקופה הסוערת והכואבת הניצבת לפניה.