במשך שנה של מלחמה במזרח התיכון, המעצמות הגדולות לא הצליחו לעצור את הלחימה או אפילו להשפיע עליה בצורה ממשית – כשלון המסמל עולם בעייתי של ביזור הסמכות הצפוי להתגבר, מנתח (29.9.24) ניו-יורק טיימס בכותרת הראשית של האתר. עוד הוא אומר כי חיסולו של
חסן נסראללה מותיר חלל ריק בראש הארגון, שכנראה יקח זמן למלא אותו, ומהווה מכה קשה לאירן העלולה אפילו לזעזע אותה עצמה.
במשך שנים רבות, ארה"ב הייתה המדינה היחידה שיכלה להפעיל לחץ ממשי הן על ישראל והן על מדינות ערב – החל מהסכמי הביניים שלאחר מלחמת יום הכיפורים וכלה בהסכם השלום בין ישראל לירדן. אבל מאז השתנו העולם ואויביה העיקריים של ישראל. יכולתה של ארה"ב להשפיע על אירן וחיזבאללה היא אפסית. מאחר שהכריזה הן על חיזבאללה והן על חמאס כארגוני טרור, הם מצויים מחוץ להישג היד של הדיפלומטיה שלה.
לארה"ב יש הרבה יותר מנופי לחץ על ישראל, במיוחד בדמות הסיוע בהיקף של 15 מיליארד דולר שהעניקה לה מאז פרוץ המלחמה. אבל הברית בין המדינות מבוססת על שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים, כמו גם על ערכים משותפים, מה שאומר שכמעט אין סיכוי שוושינגטון תאיים לפגוע בסיוע הצבאי, שלא לדבר על הפסקתו.
ג'ו ביידן מתח ביקורת על מספר הנפגעים בעזה, אבל בעתיד הנראה לעין לא יהיה נשיא אמריקני שינטוש את ישראל. לכל היותר, המדיניות תשתנה בשוליים.
המעצמות האחרות למעשה צופות מן הצד בעוד הסכסוך מתרחב. סין – יבואנית נפט משמעותית מאירן ומי שתומכת בכל מה שיכול לערער את הסדר העולמי שמובילה ארה"ב – לא מעוניינת למלא את תפקיד משכין השלום. כנ"ל רוסיה, המקבלת מאירן סיוע ניכר באוקראינה וחוככת בהנאה את ידיה לכל סימן של שקיעה אמריקנית ולכל אפשרות לכרסם בהשפעתה במזרח התיכון. והיא גם רוצה שארה"ב תסתבך באיזור, מה שעשוי להגביר את סיכוייו של
דונלד טראמפ לחזור לבית הלבן.
מבין המעצמות האיזוריות, אף אחת מהן אינה חזקה די הצורך או מחויבת די הצורך לפלשתינים כדי להתעמת צבאית עם ישראל. בסופו של יום, אירן זהירה משום שהיא יודעת שמלחמה כוללת עלולה להיות הסוף של הרפובליקה המוסלמית; מצרים חושש מגל של פליטים פלשתינים; וסעודיה רוצה מדינה פלשתינית אך לא תסכן את חייליה למענה. קטר מימנה את חמאס במאות מיליוני דולרים לשנה, שחלקם שימשו לכריית המנהרות בהן מוחזקים החטופים – בתמיכתו של
בנימין נתניהו, כדי לחתור תחת הרשות הפלשתינית, מזכיר הטיימס. 7 באוקטובר מוטט את המניפולציה הצינית הזאת, ושנה אחרי איש אינו יודע כיצד להמשיך מכאן.