‌‌בספר שיריו החדש של הרצל חקק "השיר שלא שרו מעולם" יש מחזורי שירים שבהם הוא מקים לחיים את אבותיו, ומנהל דו-שיח עם תורתם ומשנתם. שיר מיוחד כבש את ליבי, שיר מרגש מאוד על סבא מוראד. השיר מספר על הסבא הדגול, בגעגועיו לראש השנה. השיר לקוח מתוך הקובץ "השיר שלא שרו מעולם" בשער שנקרא "כתב ותולדות".

תחנוּן למוראד וכאתוּן

קינה לחסרונם, ראש השנה לסבא סבתא שאינם / הרצל חקק

‌‌חָלְפוּ שָׁנִים מֵאָז כָּבָה עוֹלָמָם. חָסֵר. וְנוֹתָר הָאֵפֶר. הָאֵשׁ שֶׁלּוֹ, זִיק לְבָבָהּ. שָׂפָה בְּעוֹלָם אַחֵר. רֹאשׁ הַשָּׁנָה קָפָא. עֵינֶיהָ עַל מַצַּבְתּוֹ, מְכַסָּה לִבֵּנוּ רוּחַ לֹא מְנֻצַּחַת. נִלְפָּף רְאִינוּהוּ בִּכְנָפֶיהָ לְלֹא פַּחַד. רֵאשִׁית בְּנֵי מָרוֹן סִפֵּר. בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר. שֶׁנַּחְזֹר. וְנִיטוֹל מִמַּשָּׂא, מֵהַתְחָלָה, כִּכְלוֹת הַכֹּל. קָפָא לְיַד חַיֶּיהָ. מִמֶּנָּה אוֹתוֹת: רָפָא וָחַי, וְהִיא אִתּוֹ, מֵצֵר לָאֲנוּשָׁה, עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה. אַלְלַי, עַל עֶרֶשׂ דְּוַי. כָאתוּן, צַוָּאָתָהּ כְּיוֹנִים הוֹמִיּוֹת: "אִישִׁי הַנִּצְחִי, תֵּן לַסִּפּוּרִים לִחְיוֹת, הָקֵם, הָעֵר לְעַמְךָ מַה שֶׁלִּבְּךָ חוֹמֵד. הָבֵא וְהִנָּבֵא. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת". רֹאשׁ הַשָּׁנָה, זֶה הַסַּבָּא הַנִּקְדָּשׁ לְשֻׁלְחָנוֹ אָנוּ שְׁתִילֵי בֵּית מִדְרָשׁ. מִכֹּחַ עֵינֶיהָ סִפֵּר, רֹאשׁ עוֹלָם רוֹשֵׁם. לְהַאֲמִיר בְּנֵי מָרוֹן, יְתַעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. נֶאֱחַז בָּרֵאשִׁית בְּמַנְגִּינָה שֶׁל אָנָּא, רֹאש הַשָּׁנָה, לוֹחֵשׁ רָאשָׁאנָה, נִיב בַּבְלִי יְבַקְּשָׁהּ נָא. הוֹשִׁיעָה נָא. מִי נָשַׁל אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו. שַׁל צְעִיפָהּ שֶׁנִּפְרַם. וְצָעַק קַד הַקַּדִּישׁ. נֶעֱקָד מַר מַחֲרִישׁ. לְסִפָּהּ סִפּוּרָיו כְּגוֹאֲלֵי עוֹלָם. בִּשְׁבִילָהּ, בִּשְׁבִילוֹ. שְׁלִיחַ קֹדֶשׁ בְּאֶבְלָהּ, לְסִבְלָם. יְקוֹנֵן וִיתַקֵּן מֶה חָסֵר, בַּיִת מִתְנַכֵּר. עַיִן בּוֹכָה, שַׁעֲרֵי רָצוֹן, מוֹלֶדֶת יְעוֹרֵר. בְּיוֹם הוֹכֵחַ נִגָּר. כִּנּוֹר, חָלְיָהּ נוֹגֵן כַּנֵּר: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר". הרצל חקק וגם אחיו התאום בלפור חקק כותבים בשיריהם ובמאמריהם על בני משפחתם האהובים. מדור האבות ספגו התאומים מורשת ויש תחושה שהם חשים כנושאי לפיד המחויבים להעבירו הלאה. בשירו של הרצל חקק שצוטט לעיל רמזים לתשרי ולראש השנה: "רֹאשׁ הַשָּׁנָה קָפָא", "רֵאשִׁית בְּנֵי מָרוֹן", "בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר", "רֹאשׁ הַשָּׁנָה", "רֹאשׁ עוֹלָם", "לְהַאֲמִיר בְּנֵי מָרוֹן", "רָאשָׁאנָה" בהגייה זו קרא סבא לחג, ועוד. יש בשיר "התכתבות" עם פסוקים מהתנ"ך: סבתא כאתון כביכול אמרה לבעלה מוראד: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" בצווֹתה עליו לספר. מילים אלו אמרו משה ואהרן בתפילתם על אחותם מרים שלקתה בצרעת (במדבר י"ב, י"ב). המילים "מִי נָשַׁל / אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו", הזכירו לי את אדרתו של אליהו הנביא, אותה נתן לאלישע שהיה ממלא מקומו כנביא לעם: "וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו" (מלכים א', י"ט, י"ט). כך גם הסב העביר את האחריות לכתוב ולספר סיפורים לבני משפחתו וביניהם הרצל ובלפור חקק. פסוק נוסף המופיע בשיר הוא: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר". המשך הפסוק הוא: "וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהילים קי"ח, י"ז). בעוד בשיר הסבא כביכול אומר שיחיה ויספר על קורות המשפחה וגם על עם ישראל. בשיר יש גם "התכתבות" עם תפילות: "כִּכְלוֹת הַכֹּל" מזכיר את התפילה "אדון עולם" בה נאמר: "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא, והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה". "הוֹשִׁיעָה נָא" אנו מבקשים מהאל בתפילת הלל. "נֶעֱקָד מַר מַחֲרִישׁ" מזכיר את הפיוט "עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ", הנאמר בתפילה של ראש השנה ובו מוזכרים "עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ". הפיוט חובר על-ידי המשורר רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (יליד פאס) במאה ה-12. הוא נאמר על-ידי הספרדים ועדות המזרח לפני תקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. "נֶעֱקָד" בפיוט הוא יצחק אבינו בעקידת יצחק. מוזכרת גם "עַיִן בּוֹכָה" כהתכתבות עם המשפט "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" מתוך אותו פיוט, וגם המילים "בְּיוֹם הוֹכֵחַ" הכתובות בבית הראשון של הפיוט. השיר כמו משיב לחיים את הסבא בגעגועיו לראש השנה. עזה מכול היא צוואתה של הסבתא כאתון. הסבתא כאתון, שמתה בדמי ימיה, השביעה את אישהּ, מוראד, להמשיך לספר. הסבא קיבל על עצמו למלא את צוואתה. הוא אהב לספר לנכדיו סיפורי עם. הרצל ובלפור אספו את כל הסיפורים והם שמורים בארכיון הסיפור העממי. הם כתבו על כך ברשימות על ילדותם. אפשר להבין את השיר, כאשר מתבוננים ברשימה מאוד אישית שכתב הרצל חקק באתר "סלונט". אנסה לדלות מרשימה זו עיקרי-דברים.

הרצל חקק כתב: "התיקון של סבא" התפרסם ב-27.05.20

"פרקי חייו של סבא מוראד הם פרקים של גולה וגאולה, של שֵבֶר ושל תיקון... עלייתו של סבא לארץ ישראל, עֶרגתו, המַשבּרים, ביטויי השֶבח והמֶרי - כל אלה היו התנגשות של ניגודים. מסלול חיים שכּולו רצוף ייסורים של חלום... כילדים וכנערים נקשרנו בנפשו, בסבלותיו, בביטויי הערגה לאהובתו שמתה בנָכר ולא עלתה עִימו לארץ... לסבא מוראד חקק היה סיפור חיים רווי סֵבֶל וּתלאות. לארץ עלה לבדו כאלמן. בניו הנשואים עלו בפעימות שונות של העלייה של יהודי עירק לארץ ישראל. אבינו, שהיה פעיל ציוני בעירק, מיהר לברוח לפני העלייה ההמונית, לאחר שהבולשת העירקית עלתה על עקבותיו. העלייה יצרה שֵבֶר גדול, פֵּרקה את משפחתו לחלקים, לכל רחבי הארץ. חלפה תקופה של חוסר ודאות, עד שזכה לראות את כל משפחתו. כל בניו הנשואים - רפאל, עזרא, בנימין ודוד, וכן בתו הנשואה מרסל שוחט - כולם עלו בקבוצות שונות באמצעות הסוכנות ושליחי העלייה. והיו אז תקופות של שהִייה במעבּרות שונות. זה היה סופו של פרק עטוּר תהילה, הפרק של מלכותו בבגדד, היותו ראש השבט של משפחה גדולה. בעודו בעירק היה המוציא והמביא באחוזה שלו. כל הבנים הנשואים גרו כמשפחה מורחבת... סבא הגיע לארץ בודד ועצוב, ללא אהובתו הנצחית, ללא כאתון, אֵם ילדיו. רעייתו האהובה מתה בשל מחלת לב. פצע זה ליווה אותו כל חייו. סבא מוראד היה מספּר לנו כמה אהב אותה, וְהַשֶּׁבֶר היה בלתי נתפס: כאתון מתה עליו בעודה בשנות הארבעים לחייה. לבה נשבּר מן הסבל הרב. שלושה בנים מתו לה כילדים או כפעוטות. בתקופה ההיא למחלות רבות לא היה מַרפא. מחלת טיפוס או דיזנטריה היו גורמות למוות. במקום לספר על צרותיו בחר סבא למלא את חיינו בסיפורי עם, שעברו מדור לדור. בניו היו פזורים, והסבא פקד מִדֵי פעם בית אחר. אוהב היה להתארח ולנסות להשיב לעצמו מעט מן הזוהר של המשפחתיות השלמה. כשבא אל ביתנו, הרגשנו את הניצוץ בעיניו. הנה הוא שב לגדולתו, לאותו מעמד מלכותי, שהיה לו במשפחה בבבל..." השליחות שהוועידה לו רעייתו מילאה את חייו, לספֵּר, להנחיל. נכדיו הבינו שהוא נמצא בתוך שרשֶרֶת המסירה, ככתוב בפרקי אבות (פרק א', משנה א'): "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻֽׁעַ, וִיהוֹשֻֽׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרֽוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶֽסֶת הַגְּדוֹלָה". הרצל ובלפור חקק לקחו על עצמם להמשיך בדרכו של הסבא מוראד, כי ידעו "שהמחויבות של הסבא לַתיקון לא פגה. זו המצווה שהותיר לכולנו... התרומה הקטנה שלי לעמוד לצִדו, לְבַל תאחז בו ותצער אותו הרגשת הבדידות. זה הצַו - לטפטף שמן בּפך הקדוש שלו, שימשיך לעמוד ברכסי ההרים, שימשיך להותיר חותם. שלא ירגיש גולֶה ועזוּב".

לסיכום

חלפו שנים מאז מות הסבתא ואף חלפו שנים מאז מותו של הסבא מוראד, אך נותרה "הָאֵשׁ שֶׁלּוֹ" ונותר גם "זִיק לְבָבָהּ", שהועברו לצאצאיהם שממשיכים בדרכי אבותיהם. אנו חוגגים את ראש השנה, אך הרצל בשירו רואה ראשית כתחילה של רצף. עלינו להמשיך להתחבר לשרשרת הדורות. ראש השנה, זו רק התחלה של סיפור נצחי.