לעיצוב הזיכרון הלאומי פנים רבות. לעיתים, חברה "זוכרת" אירוע כך שהוא מקבל חותם של האידיאולוגיה השלטת. יש גם תופעה נגדית - "שיכחה" קולקטיבית המוכתבת מלמעלה. זו משפיעה הן על ההוויה הפרטית והן הציבורית.

האם הממסד הפוליטי בישראל מטביע חותם משמעותי על הזיכרון של אירועים לאומיים?

התשובה היא - איזו שאלה!! עובדות היסטוריות נתונות למכבש השיכחה המופעל באמצעות הממסד הפוליטי, ככול שעולה הצורך להכשיר אידיאולוגיה "רצויה". בתהליך שכזה דואגים לסרס את הנרטיב שצמח מלמטה סביב אירוע קולקטיבי טראומטי, ומחליפים אותו בנרטיב התואם את רוח הממסד הפוליטי. מטבע הדברים, קל יותר להתייחס אל תהליך ההבניה של הזיכרון והנרטיב הלאומי כשזה קורה לעמים אחרים. הזיכרון הלאומי שלנו, בהקשר של פרשיות בהיסטוריה הקצרה יחסית של מדינת ישראל, עבר עיצוב מחדש על-פי "רוח התקופה" בעיקר עם חילופי השלטון.

המפתח של שרה

"המפתח של שרה" (טטיאנה דה רוניי) הוא סיפור המשקף תהליך של הטבעת חותם הממסד על הזיכרון הפרטי והציבורי בצרפת, המתייחס למרדף אחר יהדות פריז ב-1942. בהשפעת מכבש האידיאולוגיה הממסדית, פריזאים שחוו או היו עדים למצוד אחר יהדות פריז ב-1942 זכרו את הטראומה עמוק בתוכם, ושמרו זאת בסוד, בעוד הזיכרון הלאומי של האירוע עוצב בהצלחה, על-פי האידיאולוגיה השלטת של מי שעמד בראש הרפובליקה. "המפתח של שרה" ישמש בהמשך כ"דוח מעבדה" או כדוגמה למקרה אמיתי, שבמקרה המדובר בו, עוסק בזיכרון הפריזאי-צרפתי של אירועי השואה. מיעוט קטן יחסית של הציבור שחווה רדיפות יהודים שמר על הזיכרון בליבו זמן רב, תוך העברת הפרטים לדורות הבאים; ובבוא היום דרש חשיפה מלאה של העובדות שהתרחשו בפריז במהלך מלחמת העולם השנייה. המעקב אחר תנודות הזיכרון בסיפור "המפתח של שרה", מתאפשר דרך עיון בנקודות המבט של הדמויות המופיעות בספר. אלו מסייעת לנו להתבונן "מבחוץ" ולעקוב אחר תעתועי הזיכרון האישי והקולקטיבי. וגם ללמוד משהו "על הדרך". ג'וליה היא עיתונאית אמריקנית החיה בפריז ונשואה לפריזאי. שניהם לא יהודים. ג'וליה חוקרת את אירוע השואה הידוע כ"המצוד הגדול אחר יהדות פריז" שהתרחש ב-16 ו-17 ביולי, 1942. 60 שנה אחרי שהתרחש המצוד היא התבקשה למסור כתבה על האירוע לעיתון מקומי, הנקרא בעיקר על-ידי אמריקנים. במהלך התחקיר שערכה למטרה זאת, ומנקודת מבטה כאזרחית זרה אמריקנית המתגוררת כבר 15 שנה בפריז, ג'וליה לומדת שהפרשה הושתקה שנים רבות, ובעיקר לומדת על מעורבות הממשל הצרפתי במה שהתרחש. תמצית האירוע: "וולודורום ד'איבר", או בקיצור, ול-ד'איב, היה אצטדיון מקורה שיועד למרוצי אופניים. ב-16 ו-17 ביולי 1942 אלפי משפחות יהודיות גורשו מבתיהם והוחזקו שם בתנאים איומים במשך ימים ארוכים. משם הם נשלחו לאושוויץ והומתו בגז. דה-רוניי מוטרדת מהממצא הבא: "זאת הייתה המשטרה הצרפתית וזה קרה במרכז פריז. ... די מדהים עד כמה הצרפתים עדיין לא יודעים מה קרה". הממצא לגבי כוחו של הממסד והשנים הארוכות בהן נדחק האירוע לשולי הזיכרון הלאומי, הם אור אדום שכולנו חייבים להדליק כאן בישראל. הממצא הושכח בפריז, פשוטו כמשמעו. רק ביולי 1995 כאשר ז'ק שיראק נבחר כנשיא, הוא הודה לראשונה בתפקיד שמילא הממשל הצרפתי בזמן הכיבוש בכלל ובמצוד היהודים הספציפי הנ"ל בפרט. "הנאום שלו כבש את הכותרות הראשיות." בני הדור הראשון זכרו, לא שכחו אבל סתמו את פיהם, מתוך חשש שיורע להם. הספר מדווח על עדות שנמסרת לג'וליה על-ידי בנו של העד, אדואר, אבי בעלה, "אבי גילה לי שידע שלפניהם בדירה גרה משפחה יהודית ושהם נעצרו בזמן המצוד הגדול. אבל הוא עצם עיניים. הוא עצם עיניים כמו כל כך הרבה פריזאים בשנת 1942 האיומה. הוא עצם עיניים ביום של המצוד כשראה את כל האנשים נוסעים משם, דחוסים באוטובוסים, מובלים אלוהים יודע לאן. הוא אפילו לא שאל למה הדירה ריקה, מה קרה לחפצים של המשפחה. הוא התנהג כמו משפחה פריזאית טיפוסית שלהוטה לעבור לדירה גדולה וטובה יותר. הוא עצם עיניים. אבא שלי אמר שלעולם לא נשכח. לעולם. והוא צדק. זה נשאר, בתוכנו, וזה היה שם בתוכי במשך שישים השנים האחרונות". הזיכרון האישי של העדים בנוגע למצוד הגדול בפריז, שהועבר להם על-ידי בני הדור הראשון, איפשר לחשוף את הסיפור 60 שנה אחרי שהתרחש, ולהציג את הממסד כאחראי לעיוות ההיסטורי, "... אני זוכרת את השוטרים... השוטרים הפריזאים הטובים שלנו. הז'נדרמים ההגונים שלנו. דוחפים את הילדים לתוך האוטובוסים. משתמשים באלות שלהם... בושה שלא עצרנו את זה... כולם שכחו את ילדי הוול-ד'איב, זה לא מעניין אף אחד."

ומה תרמו בני הדורות הבאים?

בהשפעת עיצוב הזיכרון הקולקטיבי באמצעות הממסד, מרבית בני הדור השלישי לאותו מצוד היו אטומים לאירוע ואף ביקשו לטשטש אותו כעובדה היסטורית. לא למדו על האירוע בבתי הספר. היו שטענו שאיש לא יאמין לתחקירים ולעובדות שייחשפו. ובכל זאת, התעורר הצורך לחטט בנבכי ההיסטוריה. היו צרפתים שהרגישו חובה לחשוף את האמת ההיסטורית. מלאכה קשה ביותר שכן, האמונה בנרטיב חזקה מכל שכנוע והוכחות. גם מסמכים ארכיוניים עמידים לעיתים בפני נרטיב דומיננטי. מה שסייע ודחף לבסוף לחשיפה רשמית של האמת ההיסטורית, ובכלל זה הודאה באחריותה של צרפת והחלק שנטלה במה שאירע ליהדות פריז באותו מצוד ידוע לשמצה, בא, איך לא - מגבוה! הגושפנקא שנותן הממסד הפוליטי או הצבאי לזיכרון של אירוע שנגע בכולנו, היא האלמנט המכריע בעיצוב הסופי של זיכרון האירוע. כך בסיפורה של שרה, וכך בכל אותם נרטיבים ציבוריים שנרקמו סביב אירוע ציבורי, תוך השכחת חלק מהעובדות או כולן, והכתבה יזומה של ה"אמת" על-ידי הממסד הפוליטי. ואני שואלת: מה קרה השנה: ראשית, היכן הכותרות ביחס למחדל של מלחמת יום הכיפורים, וועדת אגרנט. שנית, גם עכשיו חלקים באוכלוסייה נוטים "להמעיט בערך השבת החטופים עכשיו", בוודאי עקב הסחת הדעת הממסדית ממרכזיות האירוע של שבעה באוקטובר. שלישית, כמה מאיתנו ישמרו על הזיכרון הכואב של שבעה באוקטובר כמחדל גדול של המנהיגות הפוליטית והעומד בראשה, ושל מפקדי צה"ל הבכירים, וייחשפו לטקס האזכרה האזרחי? וכמה מאיתנו יצפו בשידור טקס ההנצחה הממלכתי לשבת השחורה?