תכננתי להרים. לכתוב משהו על השנה החדשה ורוח הקרב של העם הזה. בעיני תפקידו של מנהיג הוא להפיח תקווה. זה מה שמניע אומות וחיילים. ואז דיווחו לי על ההיתקלות וידעתי שיש מי שאין לו כבר חג והרבה מאוד מעגלים של משפחות מילואימניקים נשארו מאחור אחרי ההקפצה של אתמול. כך גם במעגל הקרוב שלי.
המלחמה הזאת נכפתה עלינו אבל כך גם התקווה. אין לנו אפשרות אחרת מלבד לחסל את האיומים עלינו בכול מקום! לשקם את המדינה ולייצר מנהיגות ראויה.
בשנה האחרונה אני מבלה במילואים יותר מאשר בבית, ומודה בלב כל יום שיש בידי את הזכות להיות שם ולא במחוזות אחרים.
מי שמוביל את המדינה היום אלה האנשים שמתגייסים שוב ושוב לסבב רביעי וחמישי, המשפחות שנשארות מאחור. האזרחים שמתנדבים, בונים ועושים. בלי החלטה שלהם בשבעה באוקטובר מדינת ישראל לא הייתה ניצלת, בלי המחויבות שלהם אי-אפשר היה לתמרן בלבנון או להמשיך להשמיד את החמאס.
בעיני אנחנו במלחמת השחרור השנייה. המחיר כבד וכואב. שחרור מהאיומים האסטרטגיים על ישראל אחרי מחדל "ההכלה". מחדל שנבע מהחלטה פוליטית (מסוכנת) ולא מחוסר ידיעה. אחרי מלחמה כזאת נצטרך להשתחרר מכל הנחות המוצא שלנו להתרכז בבניין הארץ והחוסן הלאומי ולהתמודד עם הבאות.
נכון, יש עדיין שתקועים מאחור, עם המריבות של ערב שמחת תורה, עם הקונספציות, הראייה הצרה והבוץ הפוליטי. צריך להוביל אותם. תסתכלו סביב. אין אחרים.
שנזכה להחזיר את החטופים, להחזיר את הביטחון ולהחזיר את האמונה בעם ובארץ המופלאה הזאת. שנה טובה.