בהשוואות בין אירועי השואה לבין אלה של 7 באוקטובר אני טוען כי בשום אופן אין השוואה אף שהמעשים הרצחניים והסדיסטיים יש בהם דמיון. לעומת זאת ההבדל הבולט והמשמעותי הוא שזה קרה במדינת ישראל שקמה על עיי החורבן של השואה.
אך לדידי הדמיון הוא דווקא בבשורה שמביא איתו אותו יום מר ואכזר בדומה לשואה. שורדי השואה כמוני לא הביאו לארץ את פולחן המוות כי את בשורת החיים הם הביאו. הם הם שהיו שותפים ללקח הראשון של השואה והוא הקמת מדינה יהודית ערכית ולחמו על הקמתה והם הם שהביאו לביסוסה ולשגשוגה בכול התחומים בחיינו שלא לדבר על שיקום המשפחות שכמעט נמחקו בשואה. האודים העשנים הצמיחו עלווה ירוקה.
באותו 7 באוקובר, כפי שכבר הזכרתי בעבר, המדינה על כל מוסדות השלטון בה קפאו. הם כמעט ו"נוטרלו". 7 באוקטובר היה חלום בלהות שהמדינה חיה אותו למשך ימים. באותו יום ובימים הבאים לא היה שלטון לא בתחום הביטחון, החוץ והפנים, ולא בתחום הקיום היום יומי. מי שנחלץ לנהל את המדינה בפועל היו אותם "אחים לנשק" שנאבקו נגד הרפורמה המשפטית וגופים אחרים, מי שהיה מאורגן יותר ומי שפחות וסתם ישראלים שנחלצו לנהל את החיים, לדאוג לקיום, להושיט עזרה היכן שזאת הייתה דרושה, אם במסגרת שירותים טיפוליים ואם לאנשים במצוקה, לניחום ומה לא.
עם כל המגרעות שבנו, זה היופי שטמון בעם הזה. העמידה בשער במקרה הצורך. השיבה לאורח חיים פחות או יותר תקין. כל זאת כאשר הטראומה של 7 באוקטובר עדיין לא פגה והחטופים שעודם בחיים נמצאים בידי החמאס וחיילים נופלים במערכות שאת סופן אנו לא יודעים.
ביום שישי האחרון, יום לאחר מתקפת הטילים האירניים והמגה פיגוע ביפו, בדרכי לקניית מצרכים, לבי גאה בראותי ליד הקיוסק הידוע בפינת שדרות בן ציון וכיכר הבימה עשרות צעירות וצעירים, ילדים ותינוקות שרועים על שמיכות ומצעים פרוסים לרוחב השדרה כשהכול תוסס חיים. זה ה-resilience הישראלי. ההתאוששות המהירה של הקבוצה ושל האדם הישראלי. זה מלמד שאנו דוחים את פולחן המוות שממשלה זאת מבקשת לכפות עלינו. חפצי חיים אנחנו. אני גאה בכך. זה חלק מן ה-resume שלי.
במדור במוסף הארץ האחרון -"ניר גונטז' על הקו" הוא מדובב הפעם את טליה דנציג בת ה-18 נכדתו של אלכס דנציג שנחטף בחיים ונרצח בשבי החמאס ובת דודה של איציק אלגרט שנמצא עדיין בשבי החמאס בעזה. ככה היא משיבה לניר גנטז' על הפסימיות שלו לגבי השנה הבאה: "אני ממשיכה בדרך של סבא שלי. הוא היה אי-של עשייה וחינוך ועבודה. אני הולכת ללמד מוזיקה השנה. נערים ונערות. אני מאמינה שאם כל בן אדם יעשה טוב במעגלים האישיים שלו זה יעבור גם למעגלים הרחבים". מילים של תקווה, מים זכים.
המסר שלנו הוא שאי אפשר לחיות על החרב. על החרב מתים. התשובה לכישלון הכוח אינה יותר כוח. יותר כוח - יותר חללים. מלחמה על הבית היא צו החיים אבל מלחמה לתכלית של מלחמה או גורמים אחרים זולת קיום, בין השאר מסיבות אישיות ופוליטיות - היא הרס החיים. ממשלה רעה היא ממשלה רעה וגם סופה רע. אם אנו נאמין בעצמנו, ביכולתנו להחזיר את המדינה למסלול של צדק ושוויון ואורח חיים חופשי ודמוקרטי. ואם אנו נעשה זאת בשיטתיות, במסירות ובנחישות - ואף בקנאות - אנו נצליח. וזאת היא הבשורה של 7 באוקטובר.