ממשלת ישראל עסוקה מאז הבחירות האחרונות במאבקים בלתי פוסקים. זה החל במאבק בלתי מתפשר במערכת המשפט, ההפיכה המשפטית שלצד התומכים בה יש המכנים אותה מהפכה משטרית, מהפכה שנותנת כוח בלתי מוגבל לממשלה המכהנת. המאבק החל במלוא העוצמה והוציא לרחובות מאות אלפי אזרחים שביקשו לעצור לאלתר את התהליך. המאבק הזה הלך והתעצם ומטבע הדברים קיבל מסגורים, כמו למשל מאבק של שמאלנים ואנרכיסטים, מסנגורים שנועדו לגייס את מצביעי הממשלה להמשיך ולתמוך בה תוך מתן דגש שזהו מאבק של שמאל וימין, מסגור שכמעט השתלט על השיח למרות שבמחאה יש לא מעט אזרחים שמגדירים את עצמם ימניים.
שיא ההפגנות היה כשעלתה הקריאה למתנדבים למילואים ביחידות העילית לבטל את כתב ההתנדבות שלהם, נושא שהטריד מאוד את הנהגת הצבא ואת שר הביטחון שפוטר מתפקידו כשהסביר את הסכנות ברפורמה לביטחונה של מדינת ישראל. הפיטורים אומנם בוטלו, אך מכונת החקיקה המשיכה והתעלמה גם מהניסיונות של הנשיא לגשר ועוצמתה פחתה בהדרגה בעקבות טבח שבעה באוקטובר.
הממשלה שעוד לא התאוששה מהמאבק הבלתי מתפשר באזרחי ישראל שמתנגדים להפיכה, מצאה עצמה בהלם מוחלט מהטבח, כיבוש ישובים ומחנות צה"ל ומאות חטופים שנלקחו לעזה. הצבא המופתע מצא עצמו במגננה מפני כאוס מוחלט ותחושת חוסר אמון בציבור הרחב. אבל במלחמה כמו במלחמה האירועים מכתיבים מדיניות והצבא וממשלת ישראל הגיבו והצליחו במאמץ לדחוק את אנשי חמאס אל מעבר לגדר.
במקרה הזה בניגוד להפיכה המשטרית שם פעלה הממשלה עם תוכנית אסטרטגית, הממשלה הגיבה לאירועים ובתחושת זעם וכעס על המתקפה הנפשעת התקבלה ההחלטה להכנס לרצועה מלחמה שזכתה לשם חרבות ברזל. מלחמה עקובה מדם תוך התחייבות ממשלתית לניצחון מוחלט, התחייבות שמשווקת בהצלחה עד היום, כשהחמאס אומנם מוחלש אך ללא ספק לא חוסל וכך גם החיזבאללה ועוד. הנקודה המטרידה היא שדרך עסקה מדינית הצליחו לשחרר מספר לא מבוטל של חטופים, מעט מאוד בפעולות צבאיות ולצערנו לא מעט חטופים נהרגו מאש כוחותנו.
אלה גם אלה לא הניעו ולא מניעים חשיבה אסטרטגית כמו בהפיכה המשטרית. הצבא וממשלת ישראל עובדים על הקשרים טקטיים של חיסולים והצגתם כמיטוט האויב והפצצות ממוקדות של מבנים שמוצגים כמעוזי אויב. לנו העיתונאים לא נותר אלא להבין שאין תוכנית סדורה לפתרון, כפי שאנחנו מכירים בספרי ההיסטוריה ובחקר מלחמות "הכרעה והסדר מדיני". ישראל נמצאת במצב שכוחותיה תוקפים כל הזמן ובאינספור חזיתות. נסיון של שנת לחימה להגיע להכרעה, או כפי שמכונת הדוברות והתעמולה מכריזה, הניצחון המוחלט.
אגב אם הניצחון המוחלט הוא אסטרטגיה, נשאלת השאלה מהו ניצחון מוחלט? הרג של אנשי החמאס? הרג של כל החיזבאללה? הרג של חות'ים? ולא ברור מה באירן ואיך ישחררו את החטופות ואת החטופים.
בנקודה זאת חייבים להודות שבישראל יש הסכמה כמעט מקיר אל קיר שאירן היא איום קיומי על ישראל וכך גם ארגון החיזבאללה וכך גם החמאס. מעט מאוד חברי כנסת מתוך 120 מדברים על הצורך למצות את המלחמה, להכריז על מימוש המטרות ולהמשיך להסדר כזה או אחר. הם מקבלים חיזוק גם מכלל אמצעי התקשורת האלקטרוניים הממוסדים וכמובן מגנרלים בדימוס, פרט לאלוף יצחק בריק, איש צבא בדימוס שחושב בצורה מתכללת ומזהיר את מקבלי ההחלטות מדרך הפעולה שמסכנת קיומנו. פרט לאלוף במילואים יצחק בריק יש גם אתרי תקשורת כמו News1, שנותנים פתחון פה, בלי מורא. בעיתונות הממוסדת, נותר חופשי, עיתון הארץ.
בדרך זו, הלכה ולמעשה ממשלת ישראל, שהצליחה להוציא לרחובות מאות אלפי אזרחים שביקשו לעצור את המתקפה המשטרית, הצליחה לשכנע רבים מהם, שהמלחמה המדממת הזאת היא חלק מאסטרטגיה. במילים אחרות לממשלת ישראל יש אסטרטגיה שיווקית מעולה, שמניבה תוצאות. ממשלה שהייתה בשפל הסקרים מתאוששת בצורה מדהימה, ככל שהמלחמה מדממת ומאבדת כיוון.
די להביט בהפגנות שהסיבה המאחדת לקיומן היא שחרור החטופים. בהפגנות, מעט מאוד אזרחים, נושאים שלטים להפסקת הלחימה ולהגעה להסדר. חשוב לציין שבניגוד למה שאני כותב, יש טענה של פורום היום שאחרי המלחמה היא ששמונים אחוזים מאזרחי ישראל הם בעד הסדר כזה או אחר. אני מקווה בכל מאודי שאני טועה והם צודקים. אני מוטרד מאוד ממדינה שנמצאת במלחמה בלי חשיבה אסטרטגית לא ביטחונית, לא מדינית, לא כלכלית ובוודאי לא חברתית. הססמאות של הפוליטיקאים מהימין, שאנחנו עם חזק ומאוחד מסוכנות לקיומנו, כי הן ססמאות שנועדו להרגיע אותנו מהאסון המתרחש כאן. זו הטעיה של הציבור.
בשלב הזה ישראל נמצאת במלחמה רב זירתית עם יכולת להפעיל עוצמת אש נקודתית, אך מדובר בעוצמה שקיבלנו כדי להגן על אינטרסים עצומים שהם גם שלנו אבל בעיקר של ארצות הברית, שאנחנו בני בריתה ולא להפך. ישראל היא מעצמה כלכלית שמאבדת את כוחה במהירות, שאפילו מכוני הדירוג לא עומדים בקצב. ישראל היא מדינה משוסעת מבחינה חברתית. ישראל זקוקה היום למנהיגות שמציעה טוב משותף ולא רעיונות קיצוניים שמרסקים אותה לרסיסים, תמונה שמוכרת וידועה לנו מההיסטוריה הישראלית והיהודית.