בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, התעוררנו מקולות קורעי לב ונפש, וממראות מחרידים כמותם עין לא ראתה. זהו ללא ספק המחדל החמור ביותר שקרה בתולדות מדינת ישראל מאז שנת 1948.
לאחר שנה, לקראת השבעה לאוקטובר 2024, הוצפנו בשורה ארוכה של כתבות, תחקירים וניתוחים למיניהם. לכן אני לא מתכוון לגעת בסיבות שהביאו למחדל הנוראי. אבל ברור שהכתובת הייתה על הקיר. ברור שניתן היה למנוע את הטבח והזוועות. אך הצמרת המדינית והביטחונית התנהגה בהתנשאות ובשחצנות, והתעלמה לגמרי מהממצאים והנתונים החד-משמעיים שעלו מהשטח.
אני רק אזכיר שב-21 לדצמבר 2016, בהיותי שר הביטחון העברתי מסמך מפורט לשלושת הקודקודים דאז: ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט וראש אמ"ן דאז הרצי הלוי. מסמך שתיאר את כל מה שקרה בשבעה לאוקטובר. כתבתי בדיוק על כוח נוחב'ה שיפלוש לתוך מדינת ישראל במטרה לכבוש יישובים ולקחת בני ערובה.
כתבתי שזה יגרום לזעזוע עמוק בחברה הישראלית, והסברתי שמההיסטוריה למדנו ששום גדר ושום חומה מעולם לא מנעו פלישות או כיבוש - לא קו מנרהיים וקו מז'ינו במלחמת העולם השנייה ולא קו בר-לב במלחמת יום הכיפורים. אך כפי שאמרתי, הדרגים הרלוונטיים ביטלו את המסמך ואת מסקנותיו בהינף יד. בקיצור, אין כמו חטא היוהרה.
אך את הסיבות והפקת מסקנות אמיתיות למחדל, לפחות לפי דעתי, תוכל לעשות אך ורק ועדת חקירה ממלכתית, מתי שתקום. מה שהרבה יותר קריטי מבחינתי, זה הצורך להבין איך מונעים את המחדל הבא. איך מונעים את מלחמת לבנון הרביעית. איך גורמים לחות'ים, לאירנים ולסורים לרדת כליל מהמחשבה שניתן להתעסק איתנו ולהעניק סיוע לאויבינו. בסופו של דבר אנחנו לא מחפשים הרפתקאות, אנחנו לא מעוניינים לכבוש אף אחד, אנחנו רוצים שאזרחי ישראל ירגישו בטוחים ומדינת ישראל תשקיע בהייטק, במדע, בחיי תרבות ובאיכות הסביבה, מבלי שמאן דהוא יעז להפריע לנו.
הדרך להשיג זאת, היא באמצעות אימוץ העיקרון "גביית מחיר" - כל פעולה תוקפנית נגד ישראל חייבת להסתיים בגביית מחיר כבד מהצד השני. תג המחיר צריך להיות ידוע מראש, גלוי, והחשוב מכל-לעמוד בהתחייבות הפומבית שלנו, ולעמוד על קוצו של יוד. ברגע שהוחלט על תג מחיר, יש לגבות אותו, ללא קשר ללחצים או לאיומים כאלו ואחרים.
הדוגמה הפשוטה ביותר היא סוריה:
החרמון הסורי
המשטר חייב לקבל מסר ברור, גם בתקשורת הפומבית וגם בצינורות המודיעיניים והדיפלומטיים, כולל שיחה ישירה לבאשר אל אסד - שאם סוריה תמשיך לשמש כבסיס עורפי, וכמרכז לוגיסטי של אויבינו, אנחנו ניקח מהם את החרמון הסורי. פשוט נכבוש אותו ולא נוותר עליו עד להודעה חדשה. מי שמכיר את הטופוגרפיה של אזור החרמון, יודע שהחרמון הסורי גבוה בכ-600 מטר מהחרמון הישראלי. והיתרון הבולט שמהחרמון הסורי ניתן לראות את כל דמשק כמו על כף היד.
מאה טילי 'נוגה' שישוגרו מהחרמון הסורי לכיוון ארמון הנשיאות לא ישאירו זכר ממנו. אבל אם אמרנו את זה, ואימצנו את הגישה של גביית מחיר, חייבים לעמוד בזה.
אותו הדבר לגבי לבנון: מה שעלינו למנוע בכל מחיר זה האיום לכיבוש הגליל, ואת הירי האפקטיבי של חיזבאללה לעבר יישובי הצפון. ירי זה מבוצע בעיקר באמצעות טילים כמו פאלק, אלמאס, בורכאן וקורנט, שהאפקטיביות שלהם היא עד 16 קילומטרים. לשם כך נצטרך לתפוס קו הגנה שמתחיל מנקודה על חוף הים הלבנוני מול נבטיה, יעבור דרך מארג' עיון וחאצביא, וימשיך עד לגבול סוריה-לבנון, מול החרמון הסורי.
את הקו נייצב באמצעות שורה של מוצבים, עמדות הגנה ותצפיות. כדי להחזיק בכל השטח הזה, נצטרך להקצות שלוש אוגדות שיבטיחו את ביטחונם של תושבי הצפון. כל השטח שבין הגבול הנוכחי לבין הקו החדש יישאר בשליטה ישראלית לפרק זמן בלתי מוגבל עד שחיזבאללה יוותר על שאיפותיו להשמיד את מדינת ישראל, ועל המאמץ להתעצם מחדש.
ושיהיה ברור, אין לנו שום כוונה לספח את השטח הזה או להקים שם התיישבות יהודית.
אני מכיר את כל החששות מהקמת רצועת ביטחון ונוכחות של חיילינו.
אך כדאי להבין שבשבעה לאוקטובר בלבד איבדנו 1,145 איש מתוכם 301 חיילים, 55 שוטרים, וכ-10 אנשי שב"כ. ברצועת הביטחון שהוקמה לאחר מלחמת שלום הגליל, בשנים 1982-2000, נפלו 414 חיילים ואנשי כוחות ביטחון. המספר הזה יכול להיות קטן בהרבה אם נשכיל לפעול נכון, קרי - ניתוק מוחלט של שטח רצועת הביטחון משאר שטח לבנון. אין נכנס ואין יוצא. ואם מישהו יתעקש לצאת, לא יוכל לחזור.
ופה אני מבהיר שוב, שכדי שניסוג מהשטח הזה, חייבת להיות התחייבות פומבית של חיזבאללה על ויתור על הרעיון להשמדת ישראל, וויתור על התעצמות. יש מדינה אחת וצבא אחד - צבא לבנון, ואין שום כוחות מזוינים נוספים.
אבו מאזן
גם בנוגע לרצועת עזה: חייבים לגבות מחיר על ההתנהגות הברברית של חמאס, וההתנהגות הבלתי נסבלת והצביעות של אבו מאזן. אני רוצה להדגיש - אבו מאזן הוא לא הפתרון, הוא הבעיה. מדובר באדם שונא יהודים, שסרב לגנות את הטבח של שבעה באוקטובר, ולהפך, מצא לנכון לגנות דוקא את ישראל. מדובר במכחיש שואה כרוני שמעולם לא חזר בו מהכחשתו. מדובר באדם שהוא שותף של יחיא סינוואר ולא יריבו.
יש ביניהם חלוקת עבודה, סינוואר מוביל את הטרור הקלאסי-קונבנציונאלי, בעוד שאבו מאזן מקדם טרור מדיני, בין היתר באמצעות הגשת אינסוף תביעות והאשמות למוסדות בינלאומיים כלפי ישראל ונגד חיילי צה"ל, על פשעים כביכול נגד האנושות, ג'נוסייד וכו' וכו'.
המחיר צריך להיות ניתוק מוחלט בין עזה ליהודה ושומרון. מדינת ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות ולהוריד מעצמה כל אחריות על הנעשה ברצועת עזה. אין עוד מעבר סחורות דרך נמל אשדוד - כל מי שירצה להעביר סחורה לעזה, יעשה זאת דרך נמל אל עריש. כמו-כן, לא יהיו יותר מעברי גבול בין עזה לישראל, ולא נספק לרצועה מים, חשמל, מזון או דלק - הכל יעבור דרך מעבר רפיח או סאלח א-דין.
זאת לא אחריותנו מה נעשה בתוך הרצועה, שהליגה הערבית וְהַמִּצְרִים ייקחו אחריות.
ואם נזהה שם פעילות טרור או התארגנות חבלנית, ולו הקטנה ביותר, לצה"ל יהיה חופש פעולה מבצעי מוחלט, בין אם מהאוויר ובין אם דרך פשיטות קרקעיות, גם פעמיים בשבוע אם זה מה שיידרש. אבל אנחנו מסירים אחריות ומתנתקים מעזה לחלוטין. אם אבו מאזן ירצה להיכנס לעזה, שיטוס לקהיר ויכנס ממצרים לתוך הרצועה. לא דרך ישראל.
גם מוסדות האו"ם: על העמדה האנטישמית שלהם, האנטי ישראלית, שהופכת ליותר ויותר פופולרית בקרב כמה אישים בולטים בזירה הבינלאומית, ובהם: מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ; שר החוץ של האיחוד האירופי ג'וזף בורל; ומנהיג השמאל הצרפתי ז'אן לוק מלנשון.
חייבים לגבות מחיר, וזה קודם כל להכריז על ארגון אונרא כארגון טרור. לא לשתף איתו פעולה בשום דבר ולא לאפשר לנציגי אונרא לדרוך במדינת ישראל ולא ביו"ש.
גם בנושא החות'ים: לא מספיק רק לתקוף את נמל חודיידה, או תשתיות אחרות בשליטתם. המהלך הנכון הוא לחזק את ממשלת תימן היושבת בעדן. המציאות בתימן מורכבת ביותר - בצפון תימן ובצנעא יושבים החות'ים, בעוד שבדרום יושבת הממשלה המוכרת על-ידי הקהילה הבינלאומית, ונתמכת על-ידי סעודיה. בנוסף, ברחבי תימן פועלות עוד מספר קבוצות שונות ומשונות.
גביית המחיר
העיקרון הבסיסי שיש לזכור תמיד הוא: שבביטחון הכסף הזול ביותר עם התשואה הגבוהה ביותר, זה הכסף שאתה משקיע ביריבים של האויב שלך. לכן, ישראל חייבת לספק לממשלה היושבת בעדן, ואולי אף לקבוצות נוספות סיוע כספי, מודיעיני, נשק והדרכה. ובכך לגרום לחות'ים להתעסק בהישרדותם ולא בהתקפות על ישראל. אנחנו יכולים לעשות לא פחות גם מול עירק, טורקיה, ומשטר האייתולות, אבל אני חושב שהעברתי את עקרון "גביית המחיר" באופן חד ברור.
ברשותכם אני רוצה להפריך עוד שתי הנחות יסוד שגויות, הנפוצות בקרב פרשנים למיניהם וקודקודים לשעבר: ההנחה השגויה הראשונה היא שמדינת ישראל זקוקה לקואליציה בינלאומית בהובלת ארה"ב, כדי להתמודד עם אירן. אך חשוב להבין שסדרי העדיפות של ארה"ב וישראל שונים בתכלית. בישראל שלושת הנושאים הראשונים על סדר היום הם: אירן, אירן ועוד פעם אירן. לעומת זאת, עבור ארה"ב סדר העדיפות הוא: סין, אחר-כך רוסיה, ואחרי זה מלחמת רוסיה-אוקראינה, ואחרי זה המסתננים הבלתי חוקיים ממקסיקו וכן הלאה.
נוסף לכך, קואליציה בינלאומית בהובלת ארה"ב לא הצליחה למנוע נשק גרעיני אפילו ממדינה כמו קוריאה הצפונית, בלי קשר לישראל או למזרח התיכון. ניסיונות העבר למנוע נשק גרעיני מקוריאה הצפונית, באמצעות סנקציות והחלטות של מועצת הביטחון - נכשלו כישלון חרוץ.
גם הלחץ שהופעל בנידון על-ידי יפן וקוריאה הדרומית, לא עזר. והיום, קוריאה הצפונית היא מעצמה גרעינית, והגרעין שלה מבטיח את שרידות המשטר.
ולכן במאבק מול משטר האייתולות, מדינת ישראל צריכה להסתמך אך ורק על עצמה, על היכולות שלה ועל מערך כחול לבן בלבד. האם למדינת ישראל יש מספיק עוצמות להתמודד לבד מול אירן, להכריע אותה ולחסל את תוכנית הגרעין שלה? חד-משמעית כן. ואני עוצר בזה.
ההנחה השגויה השנייה היא שבתום כל עימות חייבים להגיע לפתרון דיפלומטי או הסדר מדיני. הטעות היא שאנחנו מנסים לייחס לצד השני את החשיבה והמנטליות שלנו, שלמעשה זה ממש לא המצב. אני זוכר לפני שבעה באוקטובר, איך רבים אצלנו דיברו על כך שחמאס, מארגון טרור הפך לגורם שלטוני שדואג לרווחת תושבי עזה, מערכת הבריאות, החינוך והתעסוקה. אך במציאות ראינו שחיי תושבי עזה, שלא לדבר על רווחתם, הם הדבר האחרון שמעניין את יחיא סינוואר והמחבלים צמאי הדם שלצידו.
לא נמר של נייר
בהקשר של לבנון, שלוש פעמים הגענו להסדרים דיפלומטיים-מדיניים, שאף אחד מהם לא עמד במבחן המציאות. גם ממשלת לבנון וגם הקהילה הבינלאומית לא כיבדו ולא פעלו ליישום של אותם ההסכמים, ואני מדבר על:
- ההחלטה על הקמת כוח יוניפיל מ-1978 ועל תפקידו ככוח החוצץ ביננו לבין ארגוני טרור בלבנון.
- הודעת מזכ"ל האום, קופי אנאן, משנת 2000 אחרי הבריחה של כוחות צה"ל מלבנון.
- החלטה 1701 משנת 2006.
מה שכן אפשר לומר, זה שאם ניישם את עיקרון "גביית המחיר" ונכריע את אירן, מדינת ישראל תוכל להקים קואליציה אזורית עם מדינות סוניות מתונות שגם הן חוו אכזבה מהקהילה הבינלאומית, בעיקר בהעדר סיוע בזמן אמת במצבי משבר. ואני מדבר על המתקפה של החות'ים בשליחות אירן, על מתקני הנפט של חברת ארמקו הסעודית, בספטמבר 2019, וכן מתקפת המזל"טים על אבו דאבי בשנת 2022 באזור שדה התעופה ופגיעה במכלי הדלק.
לכן דווקא כשהמדינות הללו יראו שמדינת ישראל פועלת בעוצמה ובנחישות, ואנחנו לא "נמר של נייר", דווקא הן ישמחו להיות הראשונים לכרות ברית אזורית שתשנה את פני המזרח התיכון כולו. ביטחון לא משיגים באמצעות פתרונות דיפלומטיים או ויתור על שטחים, אלא באמצעות גביית מחיר כבד מהצד השני. כמו שאמרו הרומאים, Si vis pacem, para bellum הרוצה בשלום יכון למלחמה.